הייתי בת שבע. כתה ב׳. אבא, אמא ואני ישבנו בערב יום השואה במטבחון הקטן והצפוף מאחורי דלת ההזזה שהורדה כבר לפני שנים רבות. אור צהבהב שבקע מן המנורה יצר צללים של קדרות. שאלתי את הורי לפשרו של היום הזה והם סיפרו… הם סיפרו שהנאצים הרגו שישה מיליון יהודים. את חלקם הם שלחו ״להתקלח״ ואז הזרימו גז בצינורות. חשתי אימה לופתת. כאילו העולם החשיך פתאום לגמרי, ומאז הערב ההוא ועד עצם היום הזה, התיישבה לה בתוכי ״תודעת שואה״ שעצמתה לא פוחתת לאורך השנים אלא רק משנה צורה. היא נוכחת בשמחות, במלחמות, בחלומות, בלידות ובגידול הבנות. היא נצמדת כעלוקה לכל אתגרי החיים וזורמת בורידיי.
בילדות, השואה קיבלה ביטוי של חרדה מוחשית: פחדתי נורא להתקלח. הסכמתי להתרחץ רק באמבטיה. במשך תקופה ארוכה הייתי מקיצה באחת בלילה ומאזינה לרחשי הלילה, לקולות של צעדים, נושמת בשקט ומרגישה במחבוא. עד לפנות בוקר. בכל ערב יום שואה הבית נכנס היה לדריכות: הקפידו שלא להדליק טלוויזיה פן הזוועות שהקרינו אז ייגלו לעיני, דאגו שלא אשן לבד.
ביום השואה עצמו הייתי נצמדת לטלוויזיה לראות את יומנה של אנה פרנק בכיכובם של רונית פורת וגדעון שמר. שנה אחר שנה. ההזדהות שלי עם אנה פרנק הייתה מוחלטת: הזדהיתי עם אהבתה לפיטר, עם יחסה האמביוולנטי לאימה. אי של גיל התבגרות נורמלי בתוך תופת מטורפת. ושם, בהצגה, לא הראו ערימות של גופות או שלדים מהלכים… היו לאנשים שמות, סיפורי חיים, הם חשו, התאהבו, פחדו. סיפרו סיפורים, רבו, השלימו, קשרו קשרי רעות, חוו בגידה. ושם, בתוך סיפור אנושי קטן, אחד מיני רבים, יכולתי לחוש יותר את גודל האבדן וגודל האימה.
השואה בשבילי, אז וגם היום, היא אימה המעורבת בתימהון: הכרה בכך שיכולה להיות שנאת חינם. שנאה שאינה מעוגנת בשום דבר. דמוניזציה ודה-הומניזציה של ציבור שלם – גברים, נשים וילדים. ככל שעוברות השנים זה נהיה פחות ופחות מפוענח בעיני. עם קם על עם אחר להרגו, מעסיק אלפים של מהנדסים, נהגי רכבות, יצרני גז והשד יודע כמה עוד בעלי מקצוע מיומנים, על מנת לבנות מפעלי רצח. משתמש בשלל משתפי פעולה שעטים על המשימה וממלאים את אירופה הליברלית והמשכילה בנהרות של דם.
השואה בשבילי זה לעמוד בברלין ברציף 17 ולהזדעזע מהציניות השטנית שבה יהודי ברלין אולצו לקנות בכספם את הזכות להישלח מזרחה למחנות המוות על מנת לממן את חברת הרכבות. לראות בתמונות את יהודי וינה, שהיו חלק מרכזי במארג החיים בעיר, מקרצפים מדרכות ומוכים על ידי חבורות של בריונים אלימים. לחוש עימם את הבגידה, ההשפלה וחוסר האונים.
השואה בשבילי זה להתעורר מחלום, אחד מיני רבים, שטופת זיעה כי מישהו חקר אותי. אני נסמכת על מראי הארי, אך יודעת שאסור לי לפלוט שום מילה בעברית או להראות שאני מבינה עברית – על מנת לא להתגלות. המאמץ הזה מתיש אותי.
השואה בשבילי זה לשכב במיטה מכווצת באחת האינתיפדות בעודי שומעת הדי יריות רחוקים, ולהסביר לבעלי שבתקופות כאלה צריך לישון לבושים היטב, כי אם אאלץ לברוח, או לצאת בחופזה מהבית – אותי לא יתפסו בבגדים לא הולמים…
השואה בשבילי זה מחשבה על מקום מסתור, מחבוא. זה לשפץ חדר, לסגור אותו בקיר גבס ולקרוא לו ״חדר שואה״.
השואה בשבילי זה לשמוע את בתך התינוקת צורחת כדרכם של תינוקות ולחשוב על כל אותם הורים שבכיים של תינוקות היה גזר דין מוות עבורם, לחשוב על אופציית פרידה מהילדים על מנת להציל את חייהם, ולחוש את הלב הדופק מחרדה רק מעצם המחשבה…
השואה בשבילי זו הזדהות עמוקה עם הוריהם וסביהם של חלק מחבריי הטובים. אותם ניצולים שהגיעו כואבים ומיוסרים לארץ שהייתה כל כך עסוקה באתגריה הקיומיים שלא היה לה הכוח להכיל את האובדן. רובם נותרו ללא מרחב לספר את הסיפור. הם חיו בינותינו: נלחמו, התחתנו, ילדו, עבדו, התאבלו, ליקקו את הפצעים ונשאו את המטען הכבד הזה בשתיקה, בתוכם. ואנחנו שפטנו אותם, לא רצינו לשמוע, האשמנו אותם כי גם אנחנו וגם הם לא ידענו להתמודד עם הזוועה הנוראית הזו. כילדיהם, לא היינו מסוגלים לשאת על כתפינו את עול הנצר, העלים החדשים מתוך גדם העץ. נטרנו להם כי לא ידעו לאהוב, כי פחדו לאהוב, שנאנו את הקדרות. רצינו לחיות.
עד לעבודת השורשים של טל, בתי הבכורה, לא חוויתי את עצמי כ״דור שני״. אמי נולדה בסופיה שבבולגריה. לאחר ההתנקשות במלך בוריס – נותרו יהודי בולגריה ללא הגנה, אבל כשהחלו לרכז אותם בסוג של גטאות – נסתיימה המלחמה.
אבי יליד מחוז בוקובינה שבאוקראינה. בתקופת השואה הם שהו במחנות עבודה, חוו רעב, קור ומחלות, אך כל משפחתו שרדה. הוא מעולם לא סיפר דבר. רצה לחסוך מאיתנו את נטל חייו. ידענו רק שילדותו נגזלה. שלימודיו מעולם לא נשלמו… רק כשטל ראיינה אותו לעבודת השורשים התחלנו לשמוע את הסיפורים. למשל הסיפור על הנער היהודי שבנה גשר בעבודת כפייה ונפל לו מסמר לנהר. הגרמני ירה בו ש״ייפול אחרי המסמר״. כשראינו את הגרמני ב״רשימת שינדלר״ שיורה באקראי ביהודים, נזכרנו בסיפור הזה. הוא סיפר שחמק עם שמשון, חברו עד היום, לתור של יהודים שנבחרו לחיים… והיו עוד סיפורים, מחסום השתיקה הוסר. היום הוא נותן עדויות לתלמידים ולחיילים.
השואה בשבילי זה לראות תמונות של נערים ונערות מחייכים למצלמה כלשהי על גדת נהר, תצלומי משפחה מאושרים, נער חובק מתני נערה או זוג ביום חתונתו, ללכוד אותם בנקודת זמן שאננה ולדעת את מה שהם שם עדיין אינם יודעים: שזמנם קצוב והם נידונים למיתות שונות ומשונות, עננה אפורה ומאיימת מצויה מעל לראשם והם אינם חשים בה. לקרוא ב״רומן וינאי״ של דוד פוגל את המשפט ״האם אוהבת את רכבות? אני – עד לשיגעון. מביאות אותך תמיד למקום אחר. שהייה פירושה מיתה.״ ולדעת, מה שפוגל לא ידע, שהרכבות הן אלה שיובלו אותו למותו באושוויץ. ולכן על כל התארגנות שלנו לצילום משפחתי מחויך ומאושר, בכל אירוע חגיגי ובכל שמחה – קיימת אצלי המודעות לאפשרות של עננה כזו. אפשרות האבדון, הפרוק והשבר.
השואה בשבילי זה לבקר במחנה ההשמדה מיידנק ולהבין עד כמה קרובה העיר לובלין. גגותיה של העיר הם בטווח ראיה של המחנה ואין שום אפשרות לא לדעת, לא להריח, להתעלם. שואה זה לבקר בפארק הירוק ״ברגן בלזן״, לראות את בעלי הכלבים מטיילים שם בנחת ולדמיין את כל קברות האחים מתחת למעטה הירוק הענק הזה.
השואה בשבילי זה לשאול את עצמי תדיר האם אני הייתי מסכנת את חיי וחיי משפחתי ומצילה יהודים, או מצקצקת בלשון בתיעוב וממשיכה הלאה. האם יכולתי לשאת את מראה הבתים הריקים, הרכבות הנוסעות ומותירה את שכניי וחבריי להתמודד עם גורלם. התשובה לא חד משמעית.
השואה בשבילי זה לקנא קנאה עזה בבעלי השורשים. אותם עמים שנולדו וגדלו מתוך המשכיות, דורות על גבי דורות, שזהותם ושייכותם למקום אינן מוטלות בספק. אנטיתזה ל״יהודי הנודד״ ששורשיו שורשי אויר הם ומורשתו דחייה, פרעות והשמדה. מהרצון העז הזה לייצר חווית המשכיות ושורשים – אני לא מעוניינת בדרכונים זרים ובדרכי מילוט.
השואה בשבילי זה להלך בזהירות, אף פעם לא באמת להרגיש שייך, בנוח ובטוח. לסווג את מדינות העולם ככאלה שאוהבים אותנו או לא – ולנהוג בהתאם. להתנצל, להסביר, להתאמץ, למצוא חן.
פגשתי הרבה גרמנים, ארחתי גרמנים והתארחתי בביתם. אני לא מטילה על כתפיהם את חטאי אבותיהם. פגשתי בהם אשמה, ניסיון לכפר אך גם ניסיונות להוריד מעצמם את המשא הכבד של האחריות. אני מאמינה שההתמודדות שלהם לא פשוטה: קל יותר להיות הבן או הנכד של הקורבן מאשר הבן או הנכד של הרוצח. אך איני מבינה וקשה לי לקבל את נהירת הישראלים לגרמניה, אחרי דור, בעוד חלק מהניצולים עדיין חיים. אני מאמינה שאפשר וצריך לסלוח, לנהל דיאלוג, להכיר – ועדיין לשמור מרחק. מרחק של כבוד.
הרבה ספרים נכתבו, ״לקחי שואה״ מסוגים שונים ובכיוונים מנוגדים מושמעים תדיר כתימוכין לכל מעשה או עמדה פוליטית, השיח הישראלי – יהודי מלא בה, אבל מבעד להררי המילים הכתובות והנאמרות מתקיים הדבר העלום הזה שהשנים החולפות אינן מפענחות אותו: הפצע עדיין פעור, הטראומה נוכחת ואין מרפא.
הייתי רוצה לציין כאן שני ספרים העוסקים בתודעת השואה העכשווית: הראשון הוא ״שואה שלנו״ של אמיר גוטפרוינד. בזמנו, ספר זה טלטל אותי טלטלה עזה ואני קוראת אותו שוב עכשיו. הסיפור הוא על שני ילדים הבאים לבקר את סבם בשכונה חיפאית המלאה בניצולי שואה. תאבי ידע וסקרנות הם מנסים לחלץ מהניצולים את הסיפור, סיפורי השואה נכרכים בסיפורי התבגרותם. ספר מלא חמלה, הומור ועצב המעורבבים זה בזה.
השני, חדש לגמרי, הוא ספרו של נתן אנגלנדר ״על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק״. בסיפור הנושא את שם הספר נפגשים שני זוגות יהודים: חילונים מפלורידה וחרדים מישראל. שתי הנשים למדו יחד בבית ספר. זיכרון השואה, או יותר נכון העיסוק בשואה מעלה שאלות של זהות יהודית (האם נכון שהזהות היהודית תתפתח סביב טראומה?), נאמנות חברים (מי מבין חבריי היה מוכן להחביא אותי?) ועוד.
הייתי רוצה לסיים בציטוט מיומנה של אתי הילסום: ״צריך ללמוד לשאת את הגורל המשותף, ולנטרל את כל האנוכיי והילדותי שבנו. הרי כל מי שרוצה להציל את עורו יודע, שאם לא יילך הוא, מישהו אחר יילך במקומו. וכאילו שזה משנה, אם אני אלך או מישהו אחר. הרי לכולנו יש גורל משותף ועלינו להכיר בכך. יום קשה מאוד. אבל אני חוזרת ומוצאת עצמי מתפללת. ולהתפלל אוכל תמיד, גם במקום הכי קטן וצפוף. ואת חלקי בגורל המשותף אני חוגרת על עצמי כמו תרמיל, ומהדקת אותו אליי עוד ועוד, עד שהוא נעשה חלק ממני והוא מלווה אותי כבר עכשיו לכל מקום. עליי להניף את העט הנובע הזה כמו פטיש, שכל מילה תהיה כמו מכת קורנס, תספר על גורלינו ועל מה שקורה עכשיו ומעולם לא קרה בצורתו הנוכחית, הטוטאליטארית, ההמונית, החובקת את כל אירופה. אבל לא ייתכן שלא ישרדו כמה אנשים אשר יספרו אחר כך את תולדות הזמן הזה. הייתי רוצה להיות אחת מהם.״
אתי הילסום הייתה בחורה חופשית וליברלית שחיה באמסטרדם. היא סירבה לכל הצעות ההצלה של חבריה הלא יהודים והתנדבה לעזור לאחיה היהודים המגורשים במחנה המעבר וסטרבוק, התחנה האחרונה לפני השילוח לאושוויץ. במשך שנתיים היא ניהלה יומן שבו היא מנסה למצוא משמעות בעולם כאוטי ומפחיד. לאט לאט, עם התפתחות היומן, היא מביאה לידי ביטוי חמלה, קבלה, נתינה ואהבת חיים. אתי לא שרדה, היא נרצחה כחודשיים אחרי שהגיעה לאושוויץ, אבל בקשתה שהעט הנובע שלה יהפוך לפטיש – אכן התקיימה. זהו מסמך מצמרר, מרגש ומעורר השראה.