תהליכי מודעות באמצעות טקסטים

הסיפורים מייצגים אינספור דרמות המתחוללות בנפש האדם. הסיפור נוגע, כאשר הוא מהדהד לתוך דרמה פנימית אישית ועכשווית ומפעיל את תהליכי ההזדהות. הסיפור אוסף אירועים שונים, ומעניק להם משמעות. מכאן, שהסיפורים שאנחנו מזדהים איתם, מעניקים משמעות לחיינו: גורמים לנו להאמין שישנו איזה רצף הגיוני, הקשרי סיבה ותוצאה ודרמות אוניברסליות הקשורות לכל בני האדם.

​

בעבודה דרך הטקסטים הכתובים, אני מתייחסת לשלושה פרמטרים: דמויות, שלבי העלילה וסמלים. כל אחד מהפרמטרים הללו הוא משמעותי כשלעצמו, אך יש לו קשר הדוק לשני הפרמטרים האחרים. כלומר, יש משמעות לסמל או דמות המופיעים בשלב מסוים של העלילה, או לאינטרקציה מסוימת בין דמויות או בין דמויות לסמלים. במהלך הסדנא אנו בודקים את משמעות הפרמטרים הללו, את הייצוגים שלהם בתוכנו, וכיצד הם מהדהדים לתוך התהליכים הפנימיים והחיצוניים שעוברים עלינו.

​

דמויות

סיפור של תודעה אחת

לעיתים קרובות יש לנו נטייה לשגות באשליה שאנחנו “מכירים את עצמנו”. אנחנו, לכאורה, יודעים כיצד נגיב במצבים שונים, מה מתאים לנו, למה אנחנו “לא מתחברים”, מהן הנטיות המועדפות עלינו, אלו סוגים של בני אדם ראויים להיות בקרב חברינו הקרובים, ואת מי אנחנו “לא סובלים”. אנחנו נוטים, גם, לייחס לעצמנו תכונות והעדפות. מאחורי האשליה הזו עומדת ההנחה שיש לנו “אני” אחד, יציב וקבוע, כמעט בלתי משתנה, שאיתו אנחנו מזדהים. אחת ה”תגליות” החשובות במהלך עבודת המודעות היא שאין אנו מורכבים מ”אני” אחד, קבוע, מוצק ובלתי משתנה, אלא קיימים בתוכנו הרבה “אניים”, את רובם הגדול אנחנו לא מכירים, עם חלקם אנו מזדהים, וישנם הרבה אחרים שאנחנו לא מוכנים להודות שהם קיימים בתוכנו. כאשר אנחנו פועלים מהמקום הלא מודע, המזדהה, אנחנו מסתכנים בהפעלת מערכת השלכות על הסובבים אותנו. אנחנו מגדירים, שופטים, מתייגים וקובעים מי “טוב” ומי “רע”. כשאחת הדמויות הפנימיות הלא מודעות פועלת מתוכנו, אנחנו עומדים משתאים מול התנהגויות לא מובנות של עצמנו. אנחנו עלולים לא להבין מדוע אנחנו פועלים כנגד כל המטרות המוצהרות שלנו. כאשר אנו מחפשים, באמצעות הדמויות בסיפור, את הייצוגים הפנימיים שלהן בתוכנו, אנו מביאים למודעות את שלל הקולות הפנימיים, את הדרמה הפנימית הנוצרת בעקבות המפגש ביניהם ואת הצורה שבה אנו יכולים לחולל תהליך התמרה פנימי לכיוון של חמלה פנימה לעצמנו והחוצה לסובבים אותנו. לדוגמא: כאשר המכשפה בסיפור היא חיצונית לנו, היא הופכת, בתודעתנו, לרעה, אכזרית ומפחידה, כאשר אנחנו מכניסים אותה פנימה, לתוכנו, אנו יכולים לראות במפגש עימה שלב מרכזי ומכריע בהתפתחות שלנו, אנו יכולים לזהות את המקומות בהם היא פועלת , להבין את המניעים הפנימיים שלה ולראות שהמפגש עימה עשוי לפתח אותנו.

​

במהלך החיים אנו נפגשים עם אינספור “דמויות”: הורינו, חברינו, מורינו, אויבנו. פענוח מסוג זה של הטקסט הכתוב מביא למודעות את האפשרות לראות בכל אחד מן הדמויות הללו סוג של מורה, המעודד אותנו למצוא את הייצוג הפנימי שלו בתוכנו, ובכך להשתמש פחות במערכת השלכות, המובילה, במקרים רבים לעוינות ולשנאה. בעבודה הקבוצתית, במהלך עבודה על הדמויות בסיפור, אנחנו, קודם כל, מביאים לידי ביטוי את כל השיפוטים, התיוגים והתחושות העולות מתוך הקריאה, לאחר מכן, אנחנו “מכניסים אותן פנימה”,כלומר בודקים את הייצוגים הפנימיים שלהן בתוכנו, וכיצד, מתוך זה אנו יכולים להביא למודעות חלקים נוספים בתוכנו.

​

מסע

הסיפור הוא מסע, וכמו בכל מסע, יש לו שלבים. סיפור שאנחנו מזדהים איתו, עשוי להקביל למסע החיים הפרטי שלנו, לכן המודעות לשלבי המסע היא משמעותית. קודם כל עלינו להתייחס לנקודת הפתיחה של הסיפור. בסיפורי התנ”ך, למשל, פתיחת הסיפור מספרת לנו על התמה (הנושא המרכזי) שעימו יצטרך הגיבור להתמודד במהלך הסיפור, והוא זה שיניע את גלגלי הדרמה. לדוגמא : בסיפור של יפתח נאמר במשפט הראשון שהוא “בן זונה ובן חיל”, כלומר עם המתח הפנימי הזה יצטרך גיבור הסיפור להתמודד. הוא זה שמכתיב את גורלו. על שרה נאמר שהיא “עקרה”, לכן התמה של הסיפור היא העקרות. ישנם סיפורים הנפתחים באירוע דרמטי, ושאר חלקי הסיפור מגוללים קטעי זיכרונות, או תיאור של המהלכים שהביאו לנקודת השיא הזו, המתוארת בפתיחה. נקודת פתיחה כזו עשויה לייצג עבורנו הזמנה למצב תודעתי של “חשבון נפש”.

​

ברוב האגדות, הגיבורה נולדת רצויה ואהובה לשני הורים, בדרך כלל מלכים, שכמהו לה וחיכו להולדתה. עובדה זו לא מונעת ממנה מסעות קשים בהמשך, אבל צידת האהבה שהעניקו ל הוריה, ליוותה אותה כל חייה. לעומת זאת, ישנן אגדות, מעטות אמנם, שבהן הגיבור, או הגיבורה, מתחילים את חייהם בחסך. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא סיפור ה”ברווזון המכוער”. הוא נולד שונה, חריג ואימו לא הצליחה לעמוד בלחץ של ההגנה עליו, מה שהוביל אותו לנוס מהסביבה שבה הוא נולד וגדל, ודרך אינספור סיפורי דחייה למצוא את זהותו האמיתית.

​

נקודת פתיחה של סיפור, כאמור, מגדירה את המניעים של הגיבור לצאת למסע. ניתן, גם לקרוא לזה “גורל”, לכאורה, שרשרת ידועה מראש של אירועים הקשורים בקשר של משמעות. תהליך המודעות עשוי לשחרר אותנו מה”גורל” הזה, ולאפשר לנו עוד אופציות של בחירה. נקודות הפתיחה של הסיפור עשויות להביא למודעות את נקודות הפתיחה של סיפורנו אנו, לבדוק את המניעים שלנו, הפנימיים, לצאת למסע.

​

בכל סיפור ישנו שלב שבו מתקיימת “נקודת תפנית”. בשלב הזה, המהלכים של הגיבור, או הגיבורה, הופכים להיות מודעים. אם בשלבים הקודמים, הגיבור חש, שהוא מונע מכורח של נסיבות הנכפות עליו, הוא מרגיש שאפשרויות הבחירה שלו מצומצמות, והוא פועל מתוך דפוסים חזרתיים, וללא אפשרויות בחירה, בשלב נקודת התפנית מתרחשת התפתחות, כיוון שהגיבור בוחר לפעול בדרך אחרת ממה שפעל עד כה. באגדה “רומפלשטינצקין” של האחים גרים, או “עוץ לי גוץ לי” בשמה העברי, הגיבורה, שנאלצת לטוות זהב מקש, מוכנסת שוב ושוב לחדר מלא בקש, בוכה בחוסר אונים, ואז מופיע אותו יצורון להטוטן (פנימי כמובן), שעושה בשבילה את העבודה תמורת תכשיטים שהיא מוכרת לו. כאשר לא נותרו לה תכשיטים, והוא מבקש ממנה את בנה העתיד להיוולד, היא מונעת מאותו ציווי פנימי של חוסר ברירה ומבטיחה לו שאכן בנה, מנישואיה עם המלך, יימסר לו. נקודת התפנית מתרחשת כאשר היא נדרשת לעמוד בהבטחתה. וכאן היא עומדת מולו, מגיעה איתו להסכם, ומתחילה במסע חיפושים על מנת לגלות את שמו. בשלב זה, היא מודעת לכך שהמחיר גבוה מידי, ומונעת מתוך האמונה שביכולתה לבחור הפעם לא לשלם אותו. למותר לציין שרומפלשטילצקין מהווה ייצוג פנימי, והחיפוש אחר שמו הוא משל לתהליך של חיפוש המודעות.

​

נקודת התפנית בסיפור משמשת כמאיץ לתהליך המודעות, ולכן הזיהוי שלה, גם באגדות, וגם בחיינו, הוא משמעותי. סוף הסיפור מייצג, בדרך כלל, הגעה לשלב של שלמות והרמוניה של כל החלקים הפנימיים. כשהנסיך והנסיכה מתחתנים, אנו יכולים להמשיל את החתונה להרמוניה ושלמות שבין היסוד הגברי והנשי בתוכנו.

​

כשווסליסה שורפת באש את אמה החורגת ואחיותיה החורגות, אנו יכולות ללמוד ממנה על התהליכים שמכריתים את היסודות הבולמים שבנו. כשסימבה מגיע למלכות, אנו מסיקים שהוא הגיע ל”מלכות התודעה”, כלומר לשליטה בחייו, מתוך הכרות עם כל היסודות המפעילים אותו. ישנם סיפורים, בעיקר של אנדרסן, שבהם הסוף הוא “רע”, כלומר הסיפור מסתיים במות הגיבורה (“מוכרת הגפרורים הקטנה”), או בכריתת רגליה (“נעליים אדומות”). מספורים כאלה אנו יכולים ללמוד על תהליך שלא הושלם, על המוקשים בתוכנו המונעים מאיתנו להגיע לשלמות הנכספת.

​

כשאנו נמצאות ביער, תחת השפעת המכשפה, או כורעות תחת נטל העבודות שמטילה עלינו ה”אם החורגת”, או במקום שבו אנו מאבדות את דרכנו, מאוד קשה לנו לראות שהשלב הקשה הזה, שבו אנו סובלות, הוא שלב הכרחי בהתפתחות. אנו רוצות לצאת משם, להימנע מהסבל, אנו לא מבינות “למה זה קורה לנו”… אחת התובנות המרכזיות בעבודה עם סיפורים, היא שכל שלב הוא הכרחי, ומהווה נדבך לשלב הבא. לא ניתן לדלג על שלבים. לכן, העבודה עם הסיפורים מעמתת אותנו עם צורת החשיבה שמגדירה שלבים, אירועים ואנשים כ”טובים” או “רעים”. בסיפורים אין “רע”, או “טוב”, יש רק שלב התפתחותי, שבלעדיו לא ניתן להגיע לשלב הבא. ועדיין, למרות שהמהלך העלילתי מראה לנו את השלב הבא, מקנה לנו משמעות לסבל הנוכחי, ב”חיים האמיתיים”, ישנה אפשרות להתמלכד, “להיתקע”, באחד או יותר מהשלבים בסיפור : כאשר תהליכי ההזדהות חזקים, כאשר לא נעשית עבודה של מודעות והתבוננות, אנו עשויים לא לעבור לפרק הבא של הסיפור, ושוב ושוב לחזור על אותם דפוסי התנהגות.

​

סמלים

הסיפורים רצופים בסמלים, או, אם תרצו, בתים, יערות, תכשיטים, חיות, יצורים, בארות ועוד אינספור ייצוגים, שניתן לתת להם משמעות סימבולית. יצירת הסימבול היא עוד דרך אנושית להעניק לדברים הקשרים של משמעות. כשדברים הופכים לסימבולים, עומדת מאחורי זה האמונה שיש נדבכים נסתרים, שהדברים לא כמו שהם נראים, אלא שדבר מייצג דבר אחר, עמוק ומשמעותי יותר. העבודה עם סימבולים, היא כפולה: מצד אחד אנו חוקרים את המשמעות של הסימבול, את הייצוג של הדבר, ומצד שני, אנו עוקבים אחרי התהליך החשיבתי היוצר אותו. בעבודה, באים לידי ביטוי שלושה סוגים של סמלים, המזינים ומרחיבים זה את זה:

​

הסימבול האישי

כולנו, במהלך החיים, מייחסים משמעות לחפצים, או אירועים שאנו נפגשים עימם. המשמעות הסמלית שאנו נותנים לדברים הללו, היא תוצר של הביוגרפיה האישית שלנו, של הסיפור שאנו מספרים על עצמנו, והיא לא בהכרח הולמת מערכות סמליות של הסובבים אותנו. ברובד הזה, הסמלים הם אינדיווידואליים לחלוטין. אנו היוצרים שלהם, המפרשים שלהם, ואנו פועלים לפיהם ובתוכם, כאילו אנו דוברים שפה אישית של עצמנו בלבד.

​

הסימבול התרבותי

לכל עם סימבולים משלו שהם תוצר של הסביבה הפיסית והאקלימית שבה הוא מתגורר, של המלחמות אותן הוא ניהל לאורך ההיסטוריה, של הסיפורים שסיפר לאורך הדורות ועוד. סימבולים של עם אחד לא בהכרח חופפים סימבולים של עם אחר. לכן, בעבודה עם סימבולים, יש מקום לבדוק את ההקשר התרבותי.

​

הסימבול האוניברסלי

לפי יונג, לכל אדם באשר הוא אדם, ישנה מערכת סימבולים לא מודעת (התת מודע הקולקטיבי). מערכת הסמלים הזו היא אוניברסלית, כלומר שרויה בתודעתם של כל בני האדם, היא מוטבעת בהם מרגע לידתם, והיא כוללת את שורת ההתנסויות האנושיות לאורך ההיסטוריה. יונג חקר את הסמלים הללו, ופענח את משמעותם. העבודה עם הסמלים והארכיטיפים של התת-מודע הקולקטיבי מביאה למודעות את המניעים לפעולות האנושיות, הן ברמה האישית, והן ברמה הקולקטיבית.

​

על מנת לאבחן את שלושת הרבדים הללו, ניתן להשתמש בסימבול של באר המים. ברמה האישית, באר עשויה לייצג נפילה, אם הייתה כזו, מקום סגור וקלסטרופובי, סכנה, מקור הזנה, או כל דבר אחר בהתאם לפרשנות האישית של כל אדם. ברמה הקולקטיבית של העם היהודי, החי בטריטוריה יבשה, הבאר מסמלת מקור מים חיים, ובהקשר של סיפורי התנ”ך, את אותו המקום שבו חלו הרבה מההתכנסויות, שבו ניצתו חלק גדול מהאהבות, ובגללן נערכו חלק מהמלחמות. לפי הפרשנות היונגיאנית, הבאר היא סימבול נשי, וכיוון שיש בה מים, היא קשורה לעולם הרגש. ולפי הפרשנות הזו, אנו יכולים להבין מדוע יעקב, כשפגש את רחל, יכול היה להסיר לבדו את האבן שהייתה על פי הבאר, ורק מספר רב של רועים יכול היה להסירה. אנו יכולים לדבר על עולם רגשי שהיה חסום על ידי אבן כבדה, שהאהבה פתחה אותו. ואחרי כל זה, יעקב יכול היה לבכות… העבודה באמצעות סימבולים חייבת להיעשות בכל הרבדים בו זמנית, ובכך היא מעשירה את פוטנציאל הפרשנות, ומחדדת את תהליכי המודעות.