בית לנשמה – שיפוץ כמטפורה

לפני 15 שנה, כששיפצנו בפעם האחרונה, ביקשתי מטל, בתי הבכורה, ש״אם ארצה עוד פעם לשפץ, תזכירי לי כמה קשה זה היה״, היא לא זכרה את הבקשה הזו ואני הבנתי ששיפוץ זה כמו לידה – אחרי הכאב, הקריעה, הלילות נטולי השינה – אנחנו מבטיחות לעצמנו ש״לא עוד״, אך שוב חוזרות על כל התהליך באהבה, בסקרנות ובצפייה להתחדשות.

לא הייתה ברירה: הרטיבויות בבית מהצנרת הישנה גרמו לטחב והתקלפויות ופיצוץ היה רק שאלה של זמן, השיש במטבח היה שבור, הדלתות עשויות מקרטון, וכל הצביעות וההדבקות עליהן כבר לא יכלו להסתיר את דקותן ומשקופיהן האכולים מרטיבות ומשנים. אז הזמנו בעלי מקצוע ושקענו לתוך חודש של הרס ובנייה מחדש. ועכשיו, אחרי שכל ענני האבק, מהשיופים וההריסות בפנים, ומסוריה מבחוץ – נוקו, אפשר להתחיל ולעכל את התהליך.

כמיהה ל״ריסט״

יכולתי לזהות בתוכי כמיהה להרוס את הכל ולהתחיל מחדש. מעין ״ריסט״. לא רק על הבית הפיסי, אלא על הבית כמטאפורה לחיי. הרס המאפשר לידה מחדש של רונית אחרת. זה לא קרה. זה לא יכול היה לקרות, אבל הפער שבין הכמיהה לבין המציאות, יצר, במהלך השיפוץ, דוק של החמצה, של פספוס, כאילו הייתה כאן איזו הזדמנות חד פעמית שהוחמצה ביודעין. פחדתי שאחרי כל המהפכה והכאוס, לא ארגיש שום שינוי. ולא שידעתי לאיזה כיוון הייתי רוצה לקחת את התפנית הדרמטית שייחלתי לה, אבל חשתי אי נוחות גדולה מזה שהדברים ישארו כמות כשהם, שאנשים ייכנסו הביתה ולא יידעו שהיה כאן שיפוץ, שבעצם, אני מתפשרת, והפשרה הזו הכאיבה לי. נזכרתי באמירה שמיוחסת למאיר אריאל, ״חפרתי״ עכשיו באינטרנט ולא יכולתי למצוא את הציטוט המדוייק שלה, אבל אני זוכרת שהוא כתב ליהונתן גפן שכל שורה בשיר נכתבת בהקשר של השורה הקודמת. הרגשתי שהחלטות שאנחנו מקבלים בכאן ועכשיו תלויות בהחלטות שעשינו לפני שנים, בהתקבעות של הרגלים, סדרים ובחירות נושנים, שחייבים היו להלקח בחשבון אם רוצים לשמור על המסגרת התקציבית ועל משך האירוע.

אז ויתרתי. המשפט שחזרתי ושבתי ואמרתי לאורך החודש הזה היה : ״לא שווה לההרג על זה״. ויתרתי על בנייה של סטודיו חדש, ויתרתי על מטבח מאובזר יותר, ויתרתי על הורדת קיר שעשוי היה להגדיל את פינת האוכל, ויתרתי על הגדלת שרותי האורחים, וכל הויתורים הללו גרמו לי לבחינה מחדש של מה באמת חשוב, על מה צריך להתעקש ולשאול את עצמי שוב ושוב האם אני מרצה מידי, פוחדת מקונפליקטים, מבולבלת, זורמת, עייפה? אין לי תשובות מוחלטות, רק רסיסים של התבוננויות בהתלבטויות קונקרטיות, תחושות ורגשות. אבל דבר אחד כן נהיר לי: המרחב הפיסי, הקירות, החפצים תורמים רבות ליצירה של אווירה ביתית וחמימה, אבל נעימות, זרימה ושמחה – חשובים יותר ואנרגיות של התעקשות ומרירות מקשים על התהליך ממילא, הדברים באו על מקומם. בסוף, בתוך החום הלוהט, ענני האבק, הריצות, מתקפת החומיינים, הלחץ- כל מה שרציתי היה שזה ייגמר. כבר לא חשוב איך. רק לחוש שוב את הבית שלי, ושום דבר אחר חוץ מזה כבר לא עניין אותי. והשתדלתי לזכור שאת הבית שלי אהבתי מאוד גם לפני השיפוץ. לכן, אולי, אני לא צריכה כל הזמן לתקן, לשנות, להשתנות, כי זה מתיש וחסר תועלת. אולי עליי להניח לעצמי ולאהוב את מה שיש. בעיקר בעצמי.

״כשתבנו את ביתכם, פתחו שער אחד בתקרה להזכיר שאפשר לנסוק ביחד לכוכבים; וחור אחד ברצפה לזכור שאפשר אחד-אחד לצנוח לתהום." שחר מריו מרדכי

ביתי הוא גם משכנם של בני משפחתי: אנשים אהובים שחולקים איתי את המרחב האינטימי ביותר. לכולם רצונות, צרכים והרגלים שצריכים לבוא לידי ביטוי ולבטא בחופשיות את מי שהם. גם טל ומאיה, שעזבו את הבית, לעולם יחושו שמקום גידולן הוא אבן שואבת, מקום שבו הן מרגישות בטוחות והן כמהות שהוא יישאר על כנו ויהווה ״נמל בית״ שממנו תצאנה לנדודיהן בשבילי החיים. הכמיהות, החלומות, הצרכים של כל אחת ואחד בנפרד לא תמיד באים בהלימה עם השאר, לכן, מטבע הדברים השוני הזה מוצף בתקופת שיפוץ ומהוה כר לחיכוכים וקונפליקטים. לפני השיפוץ, העליתי את האפשרות שבמקום להכנס לבלגן מורט עצבים, אולי נמכור את הבית הגדול והקשה לתיחזוק הזה, ונקנה במקומו דירה קטנה יותר. אולי במודיעין, אולי אפילו בתל אביב. האפשרות נפסלה בצורה גורפת. חגי השתמש במילים : ״השקעתי בבית הזה כל כך הרבה זיעה ואני אוהב אותו״. תמר, גם היא, ציוותה עלינו לעולם לא למכור את הבית, ומטל, שעברה לגור לידנו במודיעין, קשה יהיה להתרחק, ובזה נחתם הגולל על דירת שלושה או ארבעה חדרים קטנה ואינטימית והוחלט על שיפוץ.

במהלך העבודה, נחשפו ההבדלים באופי ובטמפרמנט ביני לבין חגי. אני, אומנותית וחולמת, הוא, פרקטי, אני שמה דגשים על אסטטיקה, הוא- על מעשיות ונוחות, אני מאוד סתגלנית לשינוי הרגלים, הוא- מתקשה לשנות. אני ״מתקתקת״ : מדמיינת איך הדברים ייראו, מוצאת פתרונות, בוחרת מהר, קונה מהר, מנקה מהר ומסדרת מהר. לא מתעכבת. לפעמים אני טועה, נמהרת מידי. לא הרבה ולא בצורה מהותית. חגי צריך לחשוב ולתכנן. תהליכי ההתקדמות שלו איטיים יותר ויסודיים יותר. התקשיתי לעמוד חסרת מעש עד שיחליט. קשה היתה לי ההתמודדות שלו עם שינויי הרגלים ישנים שעיכולם האיטי והממושך לא תאם לקצב שלי. רציתי לרוץ קדימה ומהר. הוא הרבה פחות. בשונה מאוד ממני, הוא בעל יכולת הכלה וסובלנות גדולים יותר לאי- סדר ובלגן ונוטה פחות לוותר על מה שנחשב בעיניו כיסודי יותר. בסביבת האבק, החום, והרעש הייתי קצרת רוח ועצבנית והתקשיתי לפתח סובלנות והכלה.

רוב הזמן עבדתי קשה על מנת בכל זאת לייצר מראית עין של שגרת בית. אז סידרתי בלי סוף, ניקיתי ללא הרף וסחטתי את כוחותיי עד תום, ובעיקר, הרגשתי מאוד מאוד בודדה. הדמעות זרמו כשטאטאתי, שטפתי וקירצפתי. הן זרמו כשניקיתי את ארונות המטבח, כשזרקתי או מסרתי חפצים פגומים או חסרי שימוש. הן זרמו כשצבעתי ושיפצתי רהיטים וכשפיניתי את ערימות הזבל ופסולת הבנייה מבחוץ. הבנות היו בעניניהן. השתדלתי לא להפריע, אבל לא אכחיש שחלק מהדמעות היו תוצר של צער גדול על שהן לא רואות את מאמציי הגדולים ואת הבאת יכולתי הפיסית לקצוות. בעיני רוחי ראיתי התגייסות משפחתית לפרוייקט משותף. למעט מקרים בודדים – זה לא קרה. אז כן, בהחלט ריחמתי על עצמי. כדבעי, והרגשתי מאוד קרובה לחור ההוא בריצפה בשיר של מריו מרדכי. לאט לאט שוקעים ענני האבק, התחושות משתנות ,ועם הסדר החיצוני חוזר גם הסדר הפנימי המאפשר ראייה קצת יותר מרוחקת וצלולה.

לזרוק או לא לזרוק זאת השאלה

רציתי להתנקות, רציתי לאוורר, לייצר מרחב פתוח יותר ועמוס פחות בחפצים. זו משימה קשה במיוחד לפריקית של זבל, הרואה בכל פיסת עץ או כסא ישן פוטנציאל להתמרה ולמיחזור. קשה גם להפטר מחפצים בעלי ערך אישי נוסטלגי, גלעדים דוממים, תופסי מרחב וחסרי חיים. לאלו, יש תחנות : הם, כלאחר כבוד מוצאים מהמרחב הציבורי(הסלון), החוצה או לבוידם, ורק אחרי חודשים או שנים, כשסוף סוף מגיעים לקרביים של הבית(בוידמים, מחסנים, ארונות שרות וכיו׳ב), הם נזרקים או נמסרים. אז מה עושים עם כל הפיות שבכל יומולדת של הבנות ניקנו בטקס רב רושם בחנות ״יער הפיות״ בדיזינגוף סנטר? והליצן ההוא מהפארק באפטלינג, הולנד, שנקנה כמזכרת מטיול הבת מצווה של טל?, והכלבלב עגום המבט שמצוי היה בחדרי בעודי נערה? וכלבלבת הפרווה, כחולת העיניים והמייבבת שהייתה כל כך אהובה על מאיה? והמזנון שנבנה באהבה גדולה על ידי חגי בתחביביה של בסיס חצרים בתקופת הזוגיות נטולת הילדים וביטאה את יצר הקינון של משפחה חדשה? והרמקולים הענקיים, המשובחים שניקנו על ידי חגי עוד בטרם הכיר אותי? לאן מוליכים את הזכרונות שהחפצים הללו מעוררים? כל חפץ כזה מייצר התלבטות ואם ההתלבטות קשה מידי, הוא, כאמור, נקבר בבוידם, עד הסדר הבא, שאז ,שוב תתעורר ההתלבטות. אגירת החפצים הסימבוליים מהווה עבורי, לעיתים, מטפורה לעומסים הריגשיים שמיצרים הזכרונות, הגעגועים, אותה ״נוסטלגיה״ המייפה את התקופות ומייצרת עננה של מתיקות המוחקת את הקשיים וחיבוטי החיים.

לפני שלוש שנים לקחתי שידה ישנה שנזרקה וציפיתי אותה בתמונות משפחתיות. ״שידת הזכרונות שלי״ – קראתי לה. העבודה עליה הייתה מסע נפשי. בחרתי תמונות משפחה, סרקתי אותן, הדבקתי אותן בקפידה תוך התבוננות פנימית, מרחתי בלכה מיישנת, חיברתי ידיות וקניתי זכוכית לחלק העליון שלה. צילמתי אותה וכתבתי פוסט והיא הונחה בסלון וזכתה להתענינות רבה. בשלהי השיפוץ, כשצריך היה להציב מחדש את הרהיטים בסלון, היא הפריעה לי. ניסיתי להעביר אותה מקום , וכל מעבר כזה הותיר את תחושת האי-נחת. גם בסלון, גם בחדר השינה, היא העמיסה עליי בגודלה, בצבעיה ובעומס הפריטים המודבקים עליה. קיצורו של דבר: השידה שאני יצרתי, שהעבודה עליה הייתה כה משמעותית עבורי, ״נתקעה״ לי בסלון ובנשמה. לקחתי נשימה עמוקה ובהחלטה של רגע היא הוצאה לאחת החצרות המקורות. נשמתי לרווחה. היעדרה של השידה ריווחה את הסלון ואולי גם קצת עומסים בנשמה.

אחרי הכל

הבית נקי ומסודר. יש עוד תמונות ומנורות לתלות אבל כל החגים לפנינו ואפשר עכשיו להנות בלי לחץ. מאיה באה לחג וליאור יצאה לחופשה מהצבא והבית שוב נמלא בקולות צחוק, נגינה ושמחה. קיבלנו מהבנות ארבע תמונות קטנות כשכל אחת מייצגת עונה של השנה כברכת שנה טובה. בחג ייצרנו ביחד תמונות מתוים לתלייה מעל הפסנתר. היה יום של קסם ואחדות ותוצרים יפים שאלך למסגר השבוע. יש לי חלונות סקיילייט חדשים שמכניסים יותר אור לבית. צינורות הברזל העלומים התקועים בתוך הקירות של חדרי הרחצה – נשארו שם, אבל הם מנוטרלים כיוון שכל האינסטלציה של הבית הוצאה החוצה לגינה. נחסמה האפשרות של תהליכים נסתרים ובלתי ניראים להציף את הבית. כיבוס הבגדים והעבודה בסטודיו כבר אינם מעורבבים זה בזה, מה שמאפשר לכל אחד מהם לעשות את עבודתו בלי שעטנז מעצבן וחסר היגיון. סדקים נסתמו וגם חורים ברצפה בפינות נסתרות. נשאר עוד למדף את הסטודיו ולהכנס בקרביים של המחסן בחוץ כי בכל זאת תמיד נשארים קצת מקומות בלתי פתורים. התחדשנו בחפצים חדשים ועדיין נשמת הבית משקפת את נשמתם של כל יושביו. עשינו את זה. ואני- קיץ סוער עבר עליי, אני מליאת רעיונות חדשים לעבודות וגם קצת פחד מזה שאחרי החגים הבית יתרוקן וגם אני.

שנה טובה לכולנו