קמתי הבוקר בתחושה של אי שקט ועגמומיות. אולי בגלל הסתיו שאפרוריותו המבורכת נאבקת בגלי החום הקופחים של שלהי הקיץ – ומאבק זה מהדהד לנפשי, אולי בגלל חודש אלול על חשבונות הנפש שהוא מייצר, איני יודעת. חשבתי שעבודה על הגלגל תייצר תחושה של מרכוז פנימי שאני כה זקוקה לה. לשתי את החומר והתיישבתי על הגלגל. עבדתי קשה וללא הצלחה גדולה: החומר היה מלא בבועות אויר והתקשיתי למרכז אותו, כלים שהיו אמורים להיות גדולים – הפכו לקערות קטנות וחסרות משמעות עבורי, רציתי צילינדרים בעלי מכסים – וקיבלתי קערות ולידי נערמה ערימה מבישה של חומר לח וחסר צורה למחזור. ומתוך ה״כישלון״ הזה, הלכו המחשבות והתרחבו לכלל הכישלונות של חיי והתחלתי להרגיש את תחושת החמיצות התוקפת אותי לעיתים, סביב המחשבה שימי מלאים, אני עובדת קשה – אך איני רואה ברכה בעמלי: עבודותיי אינן מוערכות דיין, אני מתקשה להתפרנס כראוי מעיסוקיי וכיוון שאני עוסקת בכמה תחומים – אני לא מצליחה לבחור ולהעמיק ועוד נגזרות של המחשבה ההתחלתית הזאת. אין לי ספק שבראיה כוללת, רחבה וראציונלית – המחשבה הזו אינה נכונה, אבל היא ״תוקפת״ אותי לעיתים קרובות ומדכדכת אותי.
בעודי נאבקת עם החומר בניסיון נואש ״לאלף״ אותו לרצונותיי והוא מחזיר מלחמה, ובכל זאת עדיין מצליחה לשמוע את הרחש הסיבובי המונוטוני והמדיטטיבי של הגלגל המייצר חוויה של שקט והמשכיות שלווה, אני נזכרת בסיפור של ש״י עגנון על שלוש אחיות הדרות יחדיו ומתפרנסות מתפירה של ״כלי לובן לאחרים״. למרות שהן עובדות קשה, שלושת האחיות אינן רואות ברכה בעמלן: הן גרות בבית עלוב, אפל וקודר, סובלות מרעב ומצער ואינן מפסיקות לגנוח. המתח שבין העבודה הקשה והבלתי פוסקת לבין חוסר התמורה בא לידי ביטוי ב״סיפור מקרה״: שלושת האחיות תפרו שמלה לכלה עשירה. האחיות סיימו את העבודה, ייצרו שמלת לובן לתפארת, אך במקום לשמוח בתוצרת שיצאה תחת ידן, נזכרו בעוניין והזדקנותן. זכרון העוני וההזדקנות הביא אותן למצב רגשי של צער, דמעות והתזת דם על השמלה. כמובן שהגביר כעס על השמלה המוכתמת בדם ולא שילם להן את שכרן. הסיפור מסתיים באירוניה של הסופר: ״הוי, אילו רקקה שניה דם והשלישית הייתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס״. זו מין מחשבה שאם סדר הדברים היה שונה, אמנם אין בכך נחמה גמורה, אבל הדברים לא היו קורים בצורה שהם קרו.
הבית האפל והקודר של האחיות מסמל עבורי את תודעתן השוכנת תדיר בהלוך רוח הכולל פסימיות, יאוש, חוסר תקווה ורחמים עצמיים. ה״גניחה״ שאינן פוסקת מליבן, כבר אינה תוצר של נסיבות חיים, אלא מקבלת כוח משל עצמה ללא קשר למידת ההצלחה ( והרי יצאה להן שמלה לתפארת…), כל קרן אור – נבלעת בחשכה. כל הלובן שהתודעה מייצרת מופנה החוצה, ל״אחרים״. המחשבה המכוננת של האחיות היא שאין תמורה לעמלן, שעבודתן אינה מתגמלת. מחשבה זו מפעילה באופן אוטומטי רגש עז ופעולה לא מודעת. הן אינן נותנות לעובדות לבלבל אותן: גם כשיוצאת תחת ידן שמלה מושלמת שאמורה להמכר ולחלץ אותן ממצבן העגום, הן, באופן לא מודע ״מקלקלות״ אותה ובכך מתקפות את חווית העוני וחוסר.
יכולתי, באמצעות הסיפור, להביא למודעות את תהליכי החשיבה שלי: לראות כיצד מחשבה יוצרת רצף ארועים, רגשות ופעולות המכונים ״מציאות״, וכיצד באופן לא מודע, אני משתמשת ״במציאות״ הזו על מנת לתקף את המחשבה הראשונית שיצרה אותה ומקבעת אותה בתודעתי כ״גזירת גורל״ מבלי לזכור שאני, בעצם, יצרתי אותה..ויכולתי לראות, שהספור הזה הוא מעגלי: תחילתו מוביל לסופו, וסופו – לסבוב נוסף של ארועים מסוג דומה… וכך חוזר חלילה ברצף אינסופי המנציח את המחשבה ונגזרותיה.
אני בוחרת שלא לשכן את תודעתי בבית אפל שהקדרות והרחמים העצמיים שבו אינם מאפשרים לראות את האור, השמחה והחרות היצירתית הנוכחים בחיי ובוחרת שלא להפוך את ה״גניחה״ לחלק מרכזי בהוויתי. אני חשה שהמתח הפנימי שבין המאמצים שאני משקיעה לבין אותן חוויות של חוסר הזנה וחוסר הצלחה התוקפות אותי לעיתים, עשוי להפתר לא בשינוי של סדר הדברים, כלומר הכמיהה שהאחות השלישית תירק את הדם ראשונה על מנת שהשנייה תשטוף אותו בדמעותיה ולא כפי שקרה, אלא בטיפול באחות הראשונה, זו שהעלתה את מחשבות הצער, העוני וההזדקנות ובכך הפעילה את הדרמה.
בסופו של יום יצאו מתחת ידי חמש קערות ועוד כמה כלים קטנטנים וחמודים שאני שמחה איתם, והייתי צריכה את מסע התסכול, המלחמה בחומר והעגמומיות על מנת ללמוד משהו…