להיות אמא

לבנותיי

בשלהי אוגוסט 1985 – השתנו חיי מן הקצה אל הקצה: זהות חדשה, בלתי מוכרת השתלטה על כל הוויתי, מצאה לה משכן קבע בתודעתי, מחקה את כל ההרגלים וקראה תיגר על תפיסות עולם קודמות. לזהות הזו קוראים ״אמא״.

אני זוכרת את עצמי מגיעה, אחרי הלידה לדירת הורי בראשון לציון כשבזרועותי תינוקת יפהפיה שעיניה כחולות ועמוקות ומבעה רציני. חסיה, שכנתנו האהובה נכנסה ואמרה: ״זהו, רונית מעכשיו משורה משחרר רק המוות״. וחסיה צדקה. אמנם הבנות גדלו, עיתותי בידי, אני מחזירה לעצמי אט אט רסיסים של הנערה היצירתית והחולמנית שהייתי, אבל, עדיין, הזהות האימהית, על התפתחויותיה לאורך השנים, תשאר עימי עד יום מותי.

להיות אמא עבורי זה ללמוד לחיות עם מעין ״תא דאגה״ שהתיישב לו בתודעתי. התא מהווה מיכל לכל סוגי הקטסטרופות וכשסיבת דאגה אחת נפתרת, הוא מתמלא מיד בדאגה אחרת. מאז לידתה של טל ועד עצם היום הזה לא הפסקתי לדאוג : דאגתי שטל לא זחלה עד גיל מאוחר יחסית, דאגתי שמאיה לא חייכה מוקדם מספיק, דאגתי כשטל צרחה יותר מידי ודאגתי שמאיה היתה שקטה יותר מידי, דאגתי כשמאיה וליאור אושפזו כתינוקות, דאגתי כשהן השתעלו כשהיה להן חום גבוה, דאגתי להשתלבותן החברתית, דאגתי להן כשהיו בצבא, ואני דואגת היום שתעשינה את ההחלטות הנכונות, שלא תיפולנה לחברה לא טובה, שתחזורנה בזמן, שנהיגתן תהיה זהירה וכו׳. הדאגות לא נגמרות הן רק משנות תכנים, פנים וצורה.

בחודשי ההריון האחרונים עם טל, בתי הבכורה, בהיותי סטודנטית שנה ג׳, בחרתי לקחת סמינריון בפסיכולוגיה התפתחותית על מנת להיות אמא טובה יותר. רשמתי במחברתי טבלה שכותרתה היתה ״למה אסור לקחת ילד למיטת ההורים״. הייתי תלמידה נהדרת. במשך שנתיים נאבקנו בטל. היינו תקיפים ונחושים. כשהתעייפנו לשבת בחדרה עד שתרדם אפילו נתנו לה לצרוח. כן, כמובן שלא סגרנו את הדלת, בדיוק כמו שנאמר לי לעשות, ושיחררנו מילות הרגעה מידי פעם, גם זה לפי ההוראות. אבל את מבטה חסר האונים ואת הצרחות שמילאו את הבית לא אשכח לעולם. וזה עבד. אבל נותרנו עם תחושת חמיצות, ושלמרות מחקריה של הפרופסורית המלומדה – אולי טעינו.

אחרי שמאיה נולדה, שנינו עבדנו במשרות מליאות. היינו חייבים לקחת החלטות פרקטיות על מנת לא להתמוטט, ואז נזכרתי שבעצם הפרופסורית ההיא הייתה רווקה נטולת ילדים שבטח לא מכירה את חווית התשישות וסביר להניח שמאיה לא תשאר במיטה שלנו עד גיל 18, וזהו, היא מצאה את מקומה הבטוח ביננו..בלי חינוך ובלי צרחות. במהלך ההריון עם ליאור, נכנסתי לחנות ספרים. ״עיקרון הרצף״ היה אז בשיא האפנה. פתחתי את הספר בדיוק באותה טבלה שהורתה להורים שחשוב לקחת את הילד למיטתם ולישון איתו. סגרנו מעגל. ליאור, גם היא, ישנה עימנו לבטח, אבל לפחות הפעם, שוב נהגנו ״לפי הספר״. ליאור ותמר סמוכות בגיל, והמיטה נהייתה צפופה. ואז צץ לו המזררון הרזרבי ששכן בשנתיים הבאות בחדרנו. בכל פעם שאחת מהן היתה מתעוררת, היא היתה מגיעה לחדרנו עם הכרית והדובי, היינו משכיבים אותה על המזרון – ובא לציון גואל….

אז להיות אמא זה לדעת שכל ילדה היא נשמה בעלת איפיונים שונים ומסע שונה. כל ילדה מציבה אתגרים חדשים ופתרונות יצירתיים. כל ילדה פוגשת הורים בשלבי התפתחות אחרים ומבנה משפחתי שונה. אין כללים, אין מסקנות העוברות מילדה לילדה, מה שמתאים לאחת הרסני לשניה. כך שעלי היה לעבור 4 גילאי ינקות שונים, 4 סוגים שונים לגמרי של גיל ההתבגרות ולכל אחד מהם התמודדויות משלה והלימוד היחידי הוא – שהניסיון לא עוזר…

להיות אמא משמעו ללמוד לסמוך על האינסטינקטים הפנימיים. יותר מפעם אחת פעלתי בניגוד לעצתם של גדודי פסיכולוגים, רופאים ויועצים שהרגשתי שלא ממש הכירו את הילדה ואת המשפחה שבתוכה היא גדלה, למרות שזה עלה לי בלילות ללא שינה, חוסר וודאות, ספק תמידי והתמודדות עם החשש הקטן המכרסם הזה, שמתגבר בשעות החשיכה שאולי בכל זאת אני טועה והם צודקים..לבסוף, אני זו שצדקתי בכך שמנעתי התערבויות מיותרות, שסמכתי על האהבה ועל כוחות הריפוי הטבעיים, אבל קל זה לא היה..

להיות אמא עבורי זה לשמוט את כל מה שאני עושה בשתים עשרה בצהריים על מנת לדאוג לארוחת צהריים מזינה. כל יום כמעט במשך שנים ארוכות למרות שמלאכת הבישול הופכת למטלה סיזיפית, מייגעת ולעיתים מאוסה.

להיות אמא עבורי משמעו לגדל ולפתח בתוכי יכולות הכלה אינסופיות. לספוג את כאבן, מריבותיהן, קשייהן, תביעותיהן והאשמותיהן כלפיי בסבלנות ולהשתמש בתבונה על מנת להרגיע, לתמוך, לפשר, לפתור וכל זה בעודי בוערת מבפנים.

להיות אמא משמעו לאסוף נעליים מהכניסה של הבית, מתחת לשולחן של המחשב ומהסלון. לקבץ ניירות, ספרי לימוד ומחברות מכל שולחן אפשרי, לפתוח את ארון הבגדים, להבהל ולסגור אותו…לאסוף ערימות של בגדים וגלילי נייר טואלט מהאמבטיה – אם היא לא מוצפת…לאסוף חמש!!! מגבות מהחדר של ליאור ולקבל פתקי תירוצים מתמר ״למה לא הספקתי לסדר היום את המדיח ותבקשי מליאור..״

להיות אמא עבורי משמעו לשאת את העובדה המרה שהפכתי להיות פדיחה מהלכת או לחילופין זקנה לא רלוונטית. אם חס וחלילה העזתי לרקוד לצלילי מוסיקה בפומבי, או ניהלתי שיחה חביבה עם מוכר או מוכרת כלשהי – אבוי לי. עיניים נזעמות ננעצות בי ומשפטים דוקרים נאמרים. טעמי בלבוש, נסיוני העשיר בסיטואציות אנושיות, דעותיי – הופכים עבורן ללא עדכניים ובכך לא רלוונטיים.

להיות אמא עבורי זה לזכור לא לשאול שאלות בנושאים מסוימים. במקרה הטוב זה ״לא הזמן המתאים לדבר על זה״, וכמובן שאף פעם הזמן לא מתאים, ובמקרה הפחות טוב לזכות בכינויים של ״מעצבנת״, ״חופרת״ ו״פולניה״ ויותר מפעם אחת לחוות את עצמי דרך עינהן כשילוב של האמא של סינדרלה וקוואלה דה וויל, וזה רק בגלל שביקשתי לפנות מדיח….

להיות אמא עבורי זה לשמוע את צחוקן, שנינויותיהן וחכמתן ולהרגיש שהחזה מתרחב. לאהוב כשהבית מתמלא בחברים וחברות נפלאים, אנשים צעירים מרתקים שנעים לשוחח עימם.

להיות אמא משמעו לגלות יום אחד בהפתעה שהילדות הקטנטנות הללו שדאגתי לעניין אותן באינספור טיולים, גני חיות, גני שעשועים, סרטי ילדים והצגות ילדים. שביחד גזרנו והדבקנו וכיירנו וסיפרנו. קייצים ושבתות וחופשים של חיפוש אחר תעסוקה ועניין עבורן גדלו להיות חברה נעימה ומספקת עבורי. עולמן עשיר, נעים לשוחח איתן והטיולים בחו׳ל ובארץ הפכו להיות לחוויה משותפת ומדהימה.

להיות אמא עבורי זה להתענג על צלילי הפסנתר, הגיטרה, הכינור והשירה, להתפעל מיצירות האמנות ולשמוח בקשרי האהבה שבין האחיות.

להיות אמא עבורי זה לזכור עד כמה, לטוב ולרע, אמי שלי היתה משמעותית בחיי. עד כמה היא עיצבה את דמותי, את עוצמותי ואת חולשותי, כמה עבודה עשיתי על מנת להשתחרר מאחיזתה הלופתת את חיי, ולתמוה כאשר חובטת בי ההכרה שאולי גם אני כאמא משמעותית כל כך עבורן. לדעת ששמונה זוגות עיניים בוחנות אותי יום יום ובונות את זהותן באמצעות המודל, שהוא אני, העומד מולן.

בהרבה מאוד אגדות, האם האהובה של הגיבורה מתה. זה לא מיקרי. האם מתה מוות סימבולי על מנת לאפשר לביתה לעשות את דרכה העצמאית בעולם. בחלק מן האגדות היא מעניקה לה מתנה המאפשרת לה לפלס את דרכה בתבונה. להיות אמא עבורי זה לזכור שעלי ״למות קצת״ לפעמים על מנת לשחרר אותן בהדרגה מחבל הטבור ולאפשר להן חיים עצמאיים מלאים וגם ״להיולד קצת״ דרך זה שאוכל לאפשר לעצמי אי קטן של חיים עצמאיים משלי. וזה לא קל אחרי שנים כל כך ארוכות של חיים עבורן ולמענן : את חיי המקצועיים ניהלתי כך שאוכל להיות בקירבתן, חלק מחייהן, למדתי לחכות, לשעשע, לבדר, לקנות, לבשל. אני פחות זוכרת איך חיים ללא המחויבויות הללו…

להיות אמא עבורי זה לזכור שעלי לתת להן לעשות את דרכן, לעמוד מנגד ולא להתערב גם כשאני בטוחה שהן טועות… לדעת שלא אוכל לחסוך מהן כשלונות, אכזבות, עצבונות למרות שהדחף האימהי הבסיסי הוא לתת ״נשיקת קסם״ שתעביר את כל הכאבים. ואלוהים עדי כמה זה קשה…

להיות אמא עבורי זה ללמוד להיות פחות נרקציסטית. דרך הדאגה, הגידול והטיפוח של ילדותי למדתי לא להיות מרוכזת בעצמי, ומצד שני ובו זמנית, לא לשכוח שיש עוד מרכיבי זהות מעבר לאימהות. למדתי עם השנים לחיות עם הקונפליקט המתמיד הזה בתוכי.

וכל זה, בנותי, היה על מנת להודות לכן על הזכות הגדולה ללדת אתכן, לגדל אתכן, ללוות אתכן ולהזכיר לכן, כמנהג תפוצת פולניה, שיום המשפחה מתקיים בכל אחד בימות השנה ואילו יום האם מתקיים בקרוב.