תפילת חנה
קישור לטקסט
לשחרר
שמואל א', א'
בתנ"ך יש סיפורי עקרות רבים. כל אחת מהאימהות המיתולוגיות שלנו עברה אפיזודה של עקרות, וכל אחת מהן התמודדה עם חוסר היכולת ללדת בדרכה היא. לידה היא סמל ליכולת היצירתית שלנו. ולכן, מאחורי כל סיפור כזה מצויה דרמה פנימית השופכת אור על תהליכי היצירה הפנימיים, כשהדרמה, כמובן, משתנה מסיפור לסיפור. על חנה נאמר: "ולחנה אין ילדים". העובדה הזו מסבה לה צער גדול. נראה שכל חייה סובבים סביב התסכול הזה. חנה רוצה ללדת ולא מצליחה. בפסוקים יט',כ' נאמר: "ויזכריה אלוהים. ויהי לתקופות הימים, ותהר חנה ותלד בן…" לידת הבן, שמואל, מסמלת את סופו המוצלח של התהליך שעברה חנה, ששיאו בחוויה המטלטלת שעברה בבית המשכן בשילה. שם, באמצעות התפילה, היא, כנראה הבינה שעל מנת ללדת את הבן הזה, היא צריכה לשחרר משהו פנימי עמוק. מהותו של אותו הדבר שחנה שחררה, הוא ליבת הסיפור, ועל כך בהמשך…
בכל אחד ואחת מאיתנו יש ייצוגים פנימיים של אלקנה, פנינה וחנה, ולכולנו יש רצון : רצון ללדת, רצון לזכות בהערכה על לידתנו המוצלחת, רצון לממש את יכולותינו ורצון לשלוט ביצירה שילדנו. רובנו, גם, מתקשים לשחרר. באמצעות חנה אנו עשויים ללמוד לשחרר על מנת שנוכל ללמוד לחיות חיי יצירה נטולי סבל.
אלקנה, חנה ופנינה
"ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים"
לאחר תאור הייחוס המשפחתי של אלקנה האפרתי, נאמר עליו :"ולו שתי נשים, שם האחת חנה, ושם השנית פנינה, ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים." בדרך כלל בסיפורי המקרא, המשפט הראשון בסיפור, מגדיר לנו, הקוראים, את נושא הסיפור. מכאן, שהנושא של הסיפור שלנו הוא לא רק חוסר היכולת של חנה ללדת, אלא גם העובדה, שלצרתה, פנינה, דווקא יש ילדים. הזהות של שתי הנשים הללו מוכתבת ומוגדרת רק על ידי יכולתן ללדת. (ליצור, לברוא, להוציא משהו מפנימיותן ולהפוך אותו לממשות). כאשר הזהות האישית והערך האישי מוגדרים באמצעות היכולת ללדת או אי היכולת ללדת, מתחוללת דרמה פנימית הגורמת סבל. אם אנו מתייחסים לסיפור כ"סיפור של תודעה אחת", עלינו לבדוק את הייצוג של כל אחת מהדמויות בתוכנו, ולבדוק את הדרמה הפנימית שהדמויות הללו יוצרות.
פנינה מייצגת בתוכנו את המקום הפורה: היא יולדת בקלות ובפשטות, מסוגלת להוציא דברים מן הכוח אל הפועל ולממש אותם בעולם. הלידות שלה "מובנות מאליהן" :
תשומת ליבו של בעלה, אלקנה, מופנית דווקא אל צרתה העקרה, ועל כך היא כועסת.
חנה מייצגת בתוכנו את המקום החלש, אותו מקום של חוסר יכולת, חוסר מסוגלות ותחושת פגימות, כל הוויתה וזהותה הפנימית סובבים סביב חווית החוסר מימוש, הצער משתלט על כל יישותה.
אלקנה מייצג את היסוד הגברי. היסוד המפרה, ההופך רעיונות, התבוננויות, הגיגים, חומרי גלם לסיפורים, שירים, עבודות אמנות, המצאות ופתרונות טכניים שניתן לחוות אותם בחושים. הוא המוציא מן הכח אל הפועל. לא ניתן להרות, ללדת ולשמוח בלידה ללא שילוב מאוזן בין היסוד הגברי המפרה, ליסוד הנשי ההורה. חנה ופנינה הן ייצוגים נשיים בנפשו פנימה.
בטקסט, כמעט ולא מופיעה שום אינטרקציה בין אלקנה ופנינה. מסופר כי "נתן לפנינה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות". אולי בתודעתו, אלו לא בניו ובנותיו, אלא בניה שלה. מעבר לכך, אין הוא משוחח עימה, לא מתחשב בריגשותיה, אינו נותן מקום לכעסה. נוכחותה מובנת מאליה, עצמתה ויכולותיה מובנים מאליהם. נאמר "כי את חנה אהב", לא נאמר שהוא לא אהב את פנינה, אבל לעיתים ההעדר או חוסר האיזכור של דבר מעיד הרבה יותר מהנוכח. לעומת זאת, חנה, בצערה, מקבלת ממנו את מלא תשומת הלב : הוא מעניק לה מנה כפולה בלי שתבקש, הוא קשוב לרגשותיה, מנסה לנחם אותה, להקל על סבלה תוך שהוא מציע לה את אהבתו כתחליף לפרי בטן. אלקנה חסר אונים מול צערה של חנה, הוא מנסה לפצות אותה על סבלה באהבתו ובהעדפתו אותה על חשבון פנינה היולדת. להעדפה זו יש השלכות פנימיות עמוקות…
"מנה אחת אפיים"
מידי שנה, כאשר אלקנה ושתי נשיו עולים לשילה על מנת לזבוח לאלוהים, משתחזרת שוב ושוב דרמה קבועה: "ויהי היום ויזבח אלקנה, ונתן לפנינה ולכל בניה ובנותיה מנות ולחנה יתן מנה אחת אפיים כי את חנה אהב וה' סגר רחמה." אלקנה מעניק לחנה מנה כפולה של תקרובת בגלל שאין היא יכולה ללדת , המונח "מנה אחת אפיים" מתקשר בתודעתינו להחזרה על פגיעה בפגיעה כפולה ומכופלת. לכאורה זו לא כוונת הטכסט, אבל אם נעמיק נוכל, אולי, לגלות, שמנחתו הכפולה של אלקנה פוגעת הן בפנינה והן בחנה. בפנינה, כי ההעדפה הברורה הזו מדגישה את מעמדה הנחות לעומת חנה ומעורר את קנאתה וכעסה, ובחנה, כי אין הדבר מנחם אותה כלל, ועל צערה הראשוני נוסף גם כאב הפגיעה מפנינה.
אלקנה מטה את כף המטוטלת לעברה של חנה הסובלת, והטייה זו משחררת שרשרת קבועה של תחושות ומעשים היוצרים ומעצימים את הדרמה. פנינה כועסת, נרגזת, אולי מקנאה, אולי מרגישה שיכולותיה והישגיה אינם מקבלים את ההערכה המתבקשת ושדווקא הצער והסבל מושכים יותר שימת לב מאשר ההישגים וההצלחה. היא אינה כועסת על אלקנה, אלא על פנינה, צרתה. "וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה, כי סגר ה' בעד רחמה". פנינה כועסת כי חנה אינה מקבלת את עקרותה, את סגירת רחמה על ידי האל. אולי החלק של פנינה בתודעתינו מושך אותנו לכיוון של חיים רגילים ופשוטים של קבלת הדין, ראייה מפוכחת של יכולותינו, וכעס על כך שאין אנו מסוגלים : משהו פנימי עמוק דורש מאיתנו ליצור, לבטא את פנימיותנו בעולם החיצון. ומתוך הכעס הזה היא פועלת : …תכעיסנה…". לא ברור לנו מה עשתה או אמרה פנינה לחנה, אך אנו יודעים שהפעולה הזו גרמה לחנה לבכות ולאבד את תיאבונה: "ותבכה ולא תאכל". תוצאת הדרמה הזו, בסיכומו של דבר היא שחנה דוחה את המנחה שאלקנה נתן לה כביטוי לאהבתו ולרגישותו למצבה ושוב רגשות הצער משתלטים ללא מוצא.
אין ביכולתם של מנת האוכל הכפולה, והאמירה "הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים" להוציא את חנה ממצב רוחה הכבד. להיפך, הם רק מלבים את התסכול. נושא הלידה הופך להיות מייסר, רגיש, ומכיל בתוכו תיבת חומר נפץ של רגשות צער וכעס.
והמטוטלת הזו הנעה בין העצמה לחוזק, בין חווית האומניפוטנטיות לחווית האימפוטנטיות עשויה לגרום לחיי יצירה מייסרים. אנו יוצרים, אך מרגישים שלא בראנו מאומה, אין ערך ממשי ליצירתינו, אנחנו מתוגמלים רק באמצעות הסבל והבכי. כל הוויתנו מכוונת לרצון שלנו ללדת, לברוא משהו מעצמנו ואין אנו מסוגלים לשחרר את הרצון הזה. חוויות של "לא שווה", "לא ראוי" הן ביטויים של המטוטלת הזו.
חנה משתוקקת לפרי בטן ואינה באה על סיפוקה, פנינה משתוקקת להערכה ולתגמול בזכות לידותיה, וגם היא, כמובן, אינה באה על סיפוקה. מטבען של תשוקות שהן מהוות רעב פנימי בלתי פוסק : אם הן מסופקות, אנו עוברים לחשוק במשהו אחר, או נוסף, ואם הן אינן מסופקות על אחת כמה וכמה שנרגיש מתוסכלים על פי הבודהיזם, ההתמודדות עם תשוקות לא ממומשות יוצרת צורות שונות של פתרונות קיומיים פנימיים לנוכח עובדות החיים. פתרונות אלה מכונים ששת מצבי התודעה הבודהיסטים. (על פי "להרבות טוב בעולם" מאת אסתר פלד, עמ' 47). הדינמיקה המתוארת בסיפור תפילת חנה, היא ביטוי לאחד מששת מצבי התודעה הנקרא "ממלכת האלים".
מי שמצוי במצב התודעה הזה, מונע מהצורך לתרגם את כשרונותיו ויכולותיו להישגים ממשיים, שניתן למדוד ולכמת אותם, וכמו כן הוא מצפה לקבל עליהם הכרה חברתית וטובות הנאה. ההישג הופך להיות לנכס של האני המעניק תחושה של גאווה וביטחון. כאשר ה"אני" מתוגמל וזוכה להערכה בזכות הישגיו, הוא מרגיש חוויה של עילוי וסיפוק, אך כאשר הוא אינו מתוגמל – התחושת המלוות אותו הן צער, דיכאון וחווית אפסות. חנה, פנינה ואלקנה הן יישויות פנימיות המבטאות מצב תודעה של "ממלכת האלים". ולכן שינוי פנימי עמוק צריך לקרות על מנת שנוכל להשתחרר .
"וכך יעשה שנה בשנה מידי עלותה בבית ה' כן תכעיסנה, ותבכה ולא תאכל"
כמו כל הדרמות הנוכחות בחיינו, גם לדרמה הזאת יש אופי חזרתי. היא משתחזרת מידי שנה בשנה באותו המקום: במזבח האלוהים אשר בשילה. שוב, כמו בשנה הקודמת ובשנים הקודמות לה, אלקנה מניח לחנה מנה כפולה, פנינה מקנאה וכועסת על חנה, חנה נעצבת ולא אוכלת, אלקנה מנחם אותה וחוזר חלילה. יש משמעות לכך שכל הדרמה הזו משתחזרת במקומו של האלוהים ונציגיו, דהיינו במזבח או במקדש. האלוהים היא אותה אינסטנציה פנימית המסמלת את המרכז, את המקום הפנימי בתוכנו ששם, באורח פלא, מתאחדים הניגודים ויש שם צלילות וידיעה עמוקה. לשם מובאת הדרמה, כי רק שם ניתן ליצור את התיקון. שם היא מועצמת על מנת שנוכל לראות אותה בברור, ואולי, אחרי שנים של ניסיונות לא מוצלחים נצליח לצאת ממנה, כמו בסיפור שלנו. בדרך כלל פתרונות אפקטיביים מגיעים מתוך חשיבה שפורצת את המבנה החזרתי, כלומר "יוצאת מן הקופסא", על מנת לעשות כן עלינו להגיע למקדש, לחוות מדיטציה או הגות, לחוש את הסבל, לתת לו להיות בתקווה שמשם יגיח איזה פתרון.
"ונתתיו לה' כל ימי חייו"
חנה רוצה ללדת. אלקנה ופנינה, כל אחד בדרכו שלו, מנסים לגרום לה לוותר על הרצון, להשלים. בהדהוד הפנימי אלה אותם השכנועים הפנימיים שאנו משתמשים בהם על מנת להרגיע : "בעצם מה רע לנו כל כך", הם יכולים לסמל גם את גבולות הנוחות, את הכעסים הפנימיים : "הכל בסדר, אז למה אנחנו מרגישים רע ?", "מה חסר לנו?" חנה אינה מסוגלת לוותר על הרצון, וכל עוד היא תנסה, היא נדונה לעוד שנים של ייסורים. באותה שנה, אחרי שנים רבות של בכי, כעס, צער ועצב, שם כשהיא לבדה בבית האלוהים, כשהכהן צופה בה, מתוך סערה פנימית עמוקה, חנה קיבלה תובנה משמעותית: אולי לא צריך לוותר על הרצון אלא על משהו אחר…
חנה נודרת נדר : "ה' צבאות, אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתת לאמתך זרע אנשים, ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו". היא מבטיחה שאם יוולד לה צאצא, היא תתן אותו לאלוהים. בפשט, המשמעות היא שהוא יהיה נזיר במשכן, אך המשמעות הפנימית העמוקה של הנדר הזה היא שהיא רוצה ומבקשת ללדת אותו אבל מוותרת עליו כנכס של האני. היא מוותרת עליו כעל סמל ליכולותיה, לא מתייחסת אליו כאל שלוחה שלה, לא מנכסת לעצמה את כשרונותיו, יכולותיו ודרכו בחיים. היא מפקידה אותו בידי האלוהים: היא זו שמביאה אותו לעולם, בוראת אותו, אבל גורלו ודרכו כבר אינם קשורים אליה. היא מוותרת על הדרמה הפנימית של תודעת "ממלכת האלים".
עלי
"ויחשביה עלי כשיכורה"
עלי הוא איש האלוהים. הוא עשוי לייצג בתוכנו פנימה את ארכיטיפ הכהן הגדול. ארכיטיפ זה הוא יסוד גברי "המשרת הן את האלוהי והן את האנושי ומתווך ביניהם", הוא "המגדיר את המותר והאסור, את החטא והאשמה, אבל גם מעניק תקווה, אמונה, ידע, חסד תקווה ומחילה…"(מתוך הקוסם, השוטה והקיסרית מאת רות נצר, עמ' 51).
עלי צופה בחנה המתפללת, היא מניעה את פיה, כנראה באקסטזה. עלי חושד שהיא שיכורה. הוא פונה אליה בנזיפה : "עד מתי תשתכרין? הסירי את יינך מעלייך", וחנה עונה לו : "לא, אדוני, אשה קשת רוח אנוכי, ויין ושיכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני ה'…"
מצב התודעה האקסטטי – מדיטטיבי שחנה נכנסה אליו במשכן, אינו מצב שהיא מכירה. זו לא הדרך שבה עד כה היא התמודדה עם בעיותיה. ושם, בתוך המצב החדש הזה – עולים ספיקות, שבאים לידי ביטוי באמצעות השיח הפנימי עם עלי : האם אני שפויה, שיכורה, מאיפה באה ההחלטה החדשה הזו, מצב התודעה החדש הזה. הכהן הגדול הפנימי, בזה שהוא חושד בה, מכריח אותה להבהיר, להתמקד, והוא בתמורה מעניק לה נחמה ושלווה. הוא לא מעניק לה הבטחה לפרי בטן אלא "לכי לשלום, ואלוהי ישראל יתן את שלותך אשר שאלת מעמו". הבקשה הפנימית האמיתית היא לא לפרי בטן אלא לשלווה, בקשה להיפטר מהמטוטלת המייסרת של תודעת "ממלכת האלים", בקשה לוותר על הניכוס של ההישגים לטובת האני . ומשם ניתן ליצור, ללדת, לברוא בשלווה.
"ותלך האשה לדרכה ותאכל, ופניה לא היו לה עוד"
"כאשר יכולת מביאה להישג טוב הדבר. הישג הוא פרי היכולת שמומשה, וקיומו מצביע על כך שאדם מנצל היטב את שהותו עלי אדמות. אולם כאשר ההישג מוצא דרכו אל האני, כלומר הופך לנכס אישי המשמש את בעליו, ולא לכוח המביא עמו טוב אל העולם, הוא הופך מכוח של חכמה לכלי שרת בעל עצמה בידיה של הבורות." (מתוך "להרבות טוב בעולם", אסתר פלד).
חנה שיחררה את ההזדהות של היכולת ללדת עם האני. וכשם שהבטיחה את פרי ביטנה העתידי לאלוהים, כך גם הבטיחה את חייה לאלוהים בבחינת "אהיה אשר אהיה".
"וידע אלקנה את חנה אשתו, ויזכריה ה'"
תהליך ההפריה בוצע: חומרי הגלם האקראיים הפכו לפסל, אותיות הפכו למילים ולסיפורים, הצבעים צוירו על הבד. עשינו מה שצריך. ושחררנו. יהא אשר יהא, עד אותה הפעם שבה אלוהים זוכר. גורלינו וגורל היצירות שלנו מנותק משליטתינו, מאחיזתינו, מהרגע הזה הדבר אינו תלוי בנו.
"ותשב האשה ותנק את בנה עד גמלה אותו"
תינוק זקוק להשגחה, להזנה ולעידוד, ובהשאלה גם אנו צריכים להעניק ליצירה שלנו טיפוח, תשומת לב והזנה עד שיגיע הזמן המתאים לעשות את דרכה בעולם. ותמיד קשה להיפרד…
סוף טוב הכל טוב
השלמת התהליך
"אל הנער הזה התפללתי, ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעימו, וגם אנוכי השאיליתהו לה', כל הימים אשר היה הוא שאול לה'" –
אחרי שחנה גמלה את שמואל, והוא כבר נער, היא מגיעה עמו למשכן האלוהים. היא מציגה את הנער לפני עלי באמרה שלנער הזה היא התפללה.
בפסוק הזה יש משחק בין המילים "שאלה", "משאלה" ו"השאלה". את המשפט "ויתן לי את שאלתי אשר שאלתי ממנו" אפשר לפרש בשתי צורות : האחת, האלוהים מילא את משאלתה של חנה ממנו, הוא נתן לה ילד, ואילו בשנייה, אלוהים השאיל את הילד לחנה, כלומר, הילד הוא מלכתחילה של האלוהים והושאל לחנה על מנת שתלד אותו ותניק אותו. ההבנה שיכולות יצירתיות, כשרונות מקורם מכח עליון, חיצוני לנו. אנו אמונים על ההוצאה לאור והטיפוח שלהם, אך בשום פנים אל לנו לנכס אותם לעצמינו. וכעת, לאחר שחנה ילדה, הזינה וטיפחה את הילד היא, בחזרה, משאילה אותו לאלוהים, והדרך שמתווה לו האלוהים תהא דרכו, ללא שליטתה ומעורבותה.
נושאים ל"הדהודים"
1. היכן באה לידי ביטוי בחיינו המטוטלת הנעה בין חוויות של הישג והצלחה (פנינה) לחוויות של אפסות, כישלון וחוסר יכולת (חנה)? מהן התחושות הנילוות לחוויות הללו? עד כמה אנו מונעים מהרצון לקבל "מחיאות כפיים", פרסום ויוקרה? כמה אנו מוכנים להקריב למען זה? עד כמה אנו מזדהים עם המקום הסובל, האומלל חסר היכולת ומתגמלים אותו (אלקנה)?
2. עד כמה אנו מוכנים ל"שחרר" את ילדינו לחייהם, למכור את יצירותינו? כיצד אנו "אוחזים" בהם? איך זה בא לידי ביטוי בארועים יומיומיים?