רומפלשטילצקין - עוץ לי גוץ לי
להקנות חשיבות
באגדה זו טוחן עני פוגש מלך חמדן ומתרברב בפניו כי בתו יודעת לטוות קש לזהב. המלך מצווה על בת הטוחן להכנס לחדר מלא בקש ולטוותו לזהב עד אור הבקר. הוא מאיים להמיתה אם לא תצליח במשימה. בת הטוחן נעזרת באישון, המופיע בכל פעם שהיא במצוקה, אשר עושה בעבורה את המשימה בתמורה לתכשיטיה.
בשלבים הראשונים של הסיפור האישון משמש בתפקיד המושיע והגואל שרוקח איתה עיסקאות ובזכותו ניצלים חייה וגם מעמדה עולה. בשלב מאוחר יותר כשלבת הטוחן אין עוד מה לתת לאישון בתמורה לעזרתו, הוא מנצל את מצוקתה ומבקש ממנה את פרי ביטנה.
בחלק זה של הסיפור האישון הופך להיות האויב שלה. בעקבות המחיר הגבוה שהוא דורש ממנה, היא יוצאת למסע חיפושים, המסע לגילוי שמו, שיאפשר לה לשמוט את חובה מבלי למסור לו את בנה.
המפגש הגורלי בין הטוחן העני למלך מייצג מפגש פנימי בתוכנו, בין צורך חזק בהערכה, רצון לקבל מקום של כבוד בעולם ותגמול עבור יכולות וכשרונות, לבין סוג של חמדנות שאינה יודעת שובע המונעת מאיתנו לחוש סיפוק מההשגים שלנו ולרצות מהם עוד ועוד. למעשה, הטוחן והמלך פועלים מאותו מניע : הצורך להקנות לעצמם חשיבות. הטוחן מונע מחווית עוני פנימי והערכה עצמית נמוכה, ואילו המלך מונע מהרצון להוסיף לעצמו עוד ועוד כבוד ועושר. בכל ״חווית מלכות״ מסתתרת חווית ״טוחן עני״ ולהיפך… הסיפור רומפלשטילצקין מזמן לנו בדיקה של הצורך הפנימי שלנו ״להקנות חשיבות״ לעצמנו וכיצד צורך זה מניע ומפעיל אותנו.
הדמויות בסיפור מהוות ייצוגים פנימיים בתוכנו. ניתוח התנהלותן והאינטרקציות בינהן מאפשרת לנו להביא למודעות מניעים, צרכים ודרמות פנימיות שלנו ולבחון אפשרות של שינוי דפוסי התנהגות וחשיבה.
הדמויות בסיפור כייצוגים פנימיים
טוחן עני – תהליכי יצירה
טחינת הקמח משולה לתהליכים פנימיים יצירתיים במהלכם הנפש אוספת ״חומרי גלם״ בצורה של התנסויות, מחשבות, רגשות ותחושות וגורסת אותם ל״מזון בסיסי״ שהכרחי לריווחתה. בסיפור, האב הוא טוחן עני אשר בתהליכי האיסוף והגריסה אצלו נפגם משהו אשר הותיר את נפשו ללא הזנה. לעיתים, במצב שהכל ידוע ואין מה לחדש, או בשל עייפות, שחיקה, אכזבות או כל סיבה אחרת נגרמת לנו תחושה שהחיים היצירתיים קפואים והתחנה דוממת. הפער בין היכולת היצירתית לבין מימושה בפועל, הוא זה שממריץ את הטוחן, כמו גם אותנו, לחפש דרכים שיאפשרו להכיר ביכולותנו ובכשרונותינו – דרכים ״להקנות לעצמנו חשיבות״.
למרבה המזל, לטוחן יש בת יפה אשר בכוחה להחזיר לו את תחושת השובע שאבדה לו.
המלך – כח פנימי המושל בתודעה
המלך הוא סמל לכוח פנימי המושל בתודעה. הוא אמון על האינטגרציה והשלמות הפנימית ונועד להביא את הנפש למודעות, לגדילה ולהתפתחות. המלך מייצג את הנורמות והערכים של החברה ואחריותו היא לכונן אותם ולהעבירם מדור לדור. בנוסף, מתפקידו ללמוד ולהכיר את הכוחות והקולות הפנימיים שקיימים בנו, להביאם למודעות ולאפשר יצירת דיאלוג פורה בינהם. הוא בעל שני תפקידים מרכזיים בהתפתחות ובאיזון הנפש : ראשית, עליו ״למשול״ בעולם הפנימי בתבונה ובהקשבה ולהתייחס לכל החלקים, גם אלה הנתפסים כנחותים אשר אינם הולמים את הפרסונה אותה אנו מעוניינים להציג בחברה. כמו כן עליו להוות גשר בין העולם הפנימי לעולם החיצוני, כלומר לאפשר לנו להשתמש בידיעות פנימיות, תובנות, רעיונות ויוזמות ולהוציא אותם מן הכוח אל הפועל בעולם החיצון.
יש מלכים הפועלים לריווחתם של הנתינים ואלה זוכים לשגשוג ולשפע, לעומתם יש מלכים הגורמים לעמם סבל, רעב ומחלות. כך גם ב״מלכות התודעה״ : מלך פנימי כושל עשוי לגרום שסעים לנפש, מלחמות פנימיות, חוסר יכולת להתבטא בעולם החיצון וחיים נטולי תקווה ושמחה. לעומתו, מלך פנימי נבון וקשוב עשוי לקדם את הנפש לחיי יצירה, מלאות והרמוניה.
לעיתים, המעבר מהשקפות ישנות לכינון סדר חדש כרוך בתקופה של כאוס ובלבול. אין זה מעיד על מלך כושל, אלא על תהליך שבו על המלך להתמודד עם תקופת המעבר הלא יציבה.
בסיפור שלנו, המלך מניע את ״גלגלי הדרמה״ כשהוא מעמיד את הנשמה (בת הטוחן) במבחן יצירת טרנספורמציה שהיא טווית הקש לזהב, ובכך מקדם את התודעה לקראת גדילה ומשמעות.
בת יפה – הנשמה
הבת היפה מסמלת את יסוד הנשמה בתוכנו. הנשמה היא יסוד רוחני, ניצחי, המחזיק בתוכו את הידע וההתנסויות האנושיות שנצברו לאורך הדורות, ולכן ניתן ליחסו לתת- מודע הקולקטיבי. הנשמה יכולה להביא לידי ביטוי את פוטנציאל היצירה והבריאה שלה בעולם החומרי ולקשר בין תהליכים המתקיימים בנפשנו פנימה לבין העולם החיצון.
שפת הנשמה היא שפת הסמלים והחלומות לכן, לעתים קרובות, היא קשה לפיענוח. מסריה נתונים לפרשנויות שונות והיא נחווית בעיננו כחמקמקה, נסתרת ובלתי מובנת.
סיפורו של רבי נחמן מברסלב על ״מעשה בבת מלך שאבדה״ מהווה דוגמא לחמקמקות של הנשמה. מצד אחד, כל חייו המלך מחפש אחר ביתו שאבדה, חיפוש המסמל את השאיפה לחיים עתירי נשמה ומצד שני, החיפוש עצמו מהווה את הבסיס לגדילה, להתפתחות וליצירתיות של המלך. המתח בין הריקנות שבהעדר הנשמה האובדת לבין הכמיהה למוצאה – הוא הוא משמעות החיים.
גם בסיפור שלנו, הבת היפה היא בבחינת הציר המרכזי שעליו סובבות הדמויות ובידה המפתח לחיי יצירה ומשמעות. הטוחן זקוק לבתו והמלך זקוק לרעייתו, והיא זקוקה לשניהם – על מנת לחיות חיים מלאים ויצירתיים.
האישון – הפן החיובי של הצל
בת הטוחן נמצאת במבוי סתום, היא נעולה בחדר סגור מלא בקש, אין לה מושג איך טווים קש לזהב ונוכח דרישת המלך, חרדתה הולכת וגוברת. תחושות של חוסר אונים וייאוש תהומי אופפות אותה, ולא נותר לה אלא לבכות את מותה הקרב. לפתע נפתחת הדלת הנעולה ופנימה נכנס אישון קטן. האישון הוא ייצוג של ארכיטיפ הטריקסר בתודעה. הטריקסר הוא דמות צילית השייכת לתת מודע ומתפקידו לבצע משימות בשרות ההתפתחות האישית. הוא בא לבטא את הפן החיובי של הצל. הטריקסר הוא תעלולן המשתמש ביכולת הטרנסיפורמטיבית שלו על מנת לתעתע ולטשטש את יכולת השיפוט שלנו ואת הגדרותינו לגבי טוב ורע. הוא ביטוי של חשיבה לא קונבנציונאלית המרחיבה את גבולות ההתייחסות להתנסויותינו בעולם. בהיותו גורם לתעתוע ופורע חוק, יש ביכולתו לשנות רגשות ולשמש מורה דרך המוליך את הנשמה קדימה.
אחד הטריקסרים הידועים בספרות מגולם בדמותו של פוק במחזה ״חלום ליל קיץ״ מאת ו. שייקספיר. פוק הוא היישות המקשרת בין שלושה תתי-סיפורים המסמלים רבדים שונים של התודעה. הוא מכיר כל אחד מהרבדים, מעביר מידע מהאחד לשני ומשנה את צורתם, התנהגותם ומחשבותיהם. ההתערבויות שלו, גורמות מצד אחד לאי-הבנות, לטעויות, לתחושה של חוסר שליטה, ומצד שני מאפשרות יציאה מקבעונות חשיבתיים וריגשיים אל הסתכלות רחבה יותר. בסופו של דבר, הוא זה שמביא לגמר הטוב של הסיפור ולחוויה שבה הכל בא על מקומו בשלום.
בסיפור שלנו, הטריקסר הוא האישון נטול השם הפועל בחשכת הלילה ומסמל את חשכת התת-מודע. בשעות הלילה, אנו פטורים ממשימות הערות וקשובים לשפת הסימבולים של החלומות, או אז ניתן לערוך שינויי צורה, ללהט במופעי החלום ובעיקר להיכנס דרך הדלתות הנעולות של דפוסי חשיבה ורגש קבועים ומוכרים. האישון, הטריקסר, ״פורץ״ את הדלת לרווחה ומאפשר להכניס חשיבה יצירתית במקום שננעל על ידי המלך.
האישון מופיע בעיתות מצוקה וכהרף עין מחולל שינוי, אמנם גואל ומושיע אך גם דורש על כך מחיר. בסיפור שלנו, המחירים שמשלמת בת הטוחן הם: טבעת, שרשרת והבטחה למסירת פרי בטנה.
יש לזכור כי כל עוד יישאר האישון בחשכת התת מודע, המחירים שיגבה תמורת יכולות הפלא שלו, ילכו ויאמירו…
לטוות קש לזהב – התמרה של חומרים ציליים לחומרים עיליים
טווית קש לזהב משמעה תהליך אלכימי של הפיכת חומר פשוט לחומר אצילי וניצחי. בהשלכה אלינו, זהו תהליך פנימי שבו רגשות ומחשבות הרסניים כמו כעס, אשמה, קנאה, נקמה, חמדנות ורחמים עצמיים שמקורם בחשכת המודעות מותמרים להתנסויות חיוביות של לימוד, יצירה, בריאה ונתינה.
הן המלך והן הטוחן מגלמים דמויות המשתמשות ביכולותיהן על מנת להאדיר את חשיבותן ומעמדן בעולם. שניהם מונעים מאותו הצורך להקנות לעצמם חשיבות, להנציח את עצמם ולהשאיר חותם. הם מוכנים להשתמש בנכס היקר ביותר העומד לרשותם – הנשמה, על מנת לספק את צרכי האגו שלהם. ואולם, אותו צורך עשוי להוביל אותם לחיי נשמה עשירים ולחיבור עמוק אל העצמי.
בת הטוחן אינה מאמינה ביכולתה לטוות קש לזהב. היא אינה מודעת ליכולותיה כשם שאינה מודעת לשימוש שעושים בה אביה והמלך.
בהשלכה אלינו, גם אנו לא תמיד מודעים ליכולותנו לפעול, להשיג ולהצליח. במקרים בהם ה״מלך הפנימי״ כולא אותנו ב״חדר מלא בקש ותובע מאיתנו להפכו לזהב״, אנו מרגישים שאם לא נצליח לעשות זאת לא תהיה משמעות לחיינו. לכן אנו מעמידים את עצמינו בניסיונות חוזרים ונישנים כדי להוכיח את יכולותנו בתקווה לחזק את תחושת הבטחון הפנימי שכה חסרה לנו…
ענק וטבעת – העצמי וסמלי העצמי
העצמי הוא המרכז הפנימי המלכד את התנסויות החיים שלנו בתבנית בעלת משמעות. החיבור למרכז הפנימי מקנה לנו חווית שלמות פנימית וידיעה של אמת שהיא מעבר להתלבטויות ולניגודים פנימיים. החיבור לעצמי בא לידי ביטוי ברגעים הבודדים בהם אנו חשים שלווה, רגיעה ובטחון בסדר של העולם והתאמה בין העולם הפנימי לעולם החיצוני. החיבור הזה הוא בבחינת הארות או הבלחות אשר אינן מתקיימות לאורך זמן. בתקופות של אובדן דרך, על מנת לעשות את מסענו בעולם למשמעותי, מוטלת עלינו האחריות לחפש דרכים להתחבר למרכז. הכמיהה, החיפוש, התהליך והדרך – הם הם שמעניקים לחיים את המשמעות היצירתית שלהם.
סמלי העצמי מופיעים במיתוסים, בחלומות, באגדות ובסיפורים המועברים מדור לדור. ביהדות, הסמלים המוכרים ביותר הם בית המקדש והמשיח. סמלי עצמי נוספים הם גביע, צלב, זהב, נישואין, מנדלה, פרח(במיוחד ורד), עץ, מזרקה, חד קרן, אבן, דגים, יהלום ועוד. סמלי העצמי משקפים לנו את פוטנציאל השלמות והריפוי הקיימים בתוכנו.
בסיפור, בשני הנסיונות הראשונים, בתמורה לעזרת האישון לטוות את הקש לזהב נותנת לו בת הטוחן ענק וטבעת. הענק והטבעת, בהיותם עגולים וסגורים ומזכירים מנדלה – מהווים סימלי עצמי. למעשה, במסירת הענק והטבעת מוכרת בת הטוחן נתחים ממהותה וזאת על מנת לשרת את צרכי האגו המיוצגים על ידי המלך. במכירה זו, העצמי, אינו מהווה עבורה עוגן פנימי אלא הופך להיות כלי שרת בידי האגו.
העיסקה הנרקמת בין בת הטוחן והאישון היא סמל לעיסקאות פנימיות שאנו רוקחים בתקופות שונות בחיים. עיסקאות אלה מאפשרות לנו להתקדם, לעלות בסולם ההיררכיה, לקנות מעמד חברתי, לקבל הערכה חברתית, כסף וחשיבות. הפרדוקס בעיסקאות הללו הוא שאיננו מאמינים באמת להערכה וליוקרה לה אנו זוכים בעיקבות ההישגים שלנו. לעיתים, להיפך, אנו חשים כמתחזים שאינם ראויים להערכה וליוקרה וחוששים שהתרמית מיד תתגלה ויובן, שאחרי הכל עומדת רק ״בת טוחן עניה״. חוויה כזו דוחפת אותנו לרקוח שוב עיסקה דומה אשר גם היא תגרום לנו לחוש כי מעמדנו אינו נקנה בזכות יכולותנו ולא תתקיים הלימה בין התחושה הפנימית שלנו ומעמדנו החיצוני. בדרך זו, אנו מתנתקים ממקורות הידיעה הפנימיים שלנו לטובת חיזוקים חיצוניים, אשר הם מצידם תובעים מאיתנו מאמצים גדולים על מנת לשמר אותם.
ד.פ. וואלאס בסיפורו ״ניאון ותיק וטוב״ קורא למצב זה ״פרדוקס ההתחזות״: ״כל חיי הייתי מתחזה…אפשר לומר שכל מה שעשיתי כל הזמן זה לנסות וליצור רושם מסוים של עצמי אצל אנשים אחרים…פרדוקס ההתחזות אמר שככל שאתה משקיע יותר זמן ומאמץ במטרה להיראות מרשים או מושך, בתוך תוכך – אתה מתחזה. וככל שאתה מרגיש כמו מתחזה, כך אתה מתאמץ יותר להעביר דימוי מרשים או מעורר חיבה של עצמך, כדי שאחרים לא יגלו איזה אדם חלול ומתחזה אתה באמת.״
״תהיי לי לאישה״ – נקודת התפנית
נקודת תפנית בסיפור נוצרת במקום שבו מתחילים להיווצר תהליכי מודעות המאפשרים לגיבור או לגיבורה לנוע לקראת שלמות ואחדות פנימית, כלומר לקראת אינדיווידואציה. בסיפורי חיים אישיים, נקודת התפנית מתרחשת כאשר עקב נסיבות חיים או שינוי תודעתי או שניהם גם יחד, אנו נאלצים לסטות ממהלך החיים הקבוע ומהדפוסים שהיינו מורגלים בהם. לאחר נקודת מפנה זו, אנו נוטים לפעול מתוך בחירה מודעת ומשתדלים להימנע מהחוויה ש״החיים מגלגלים אותנו״.
אנו חשים שביכולתנו לשנות את מה שניתן ורצוי לשנות ולבחור מחדש במה שאין ברצוננו לשנות.
שני ניסיונות עוברת בת הטוחן בהצלחה. בניסיון השלישי חל שינוי בתנאי העיסקה הן של המלך מול בת הטוחן, והן של בת הטוחן מול האישון. לכאורה, הניסיון מתחיל מאותה נקודת מוצא שבה רעבונו ההולך וגדל של המלך לזהב מביא אותו להבטיח לה נישואין, במקום איום במוות כפי שעשה בפעמים הקודמות. בניסיון השלישי מתרחש שינוי תודעתי משמעותי אצל בת הטוחן: היא אינה מונעת עוד מהצורך להצדיק את קיומה ולהראות לעצמה ולעולם שהיא מסוגלת לבצע את המוטל עליה, אלא מהשאיפה לשלמות ואינטגרציה פנימית.
גם העושר אותו מחפש המלך הפעם אינו קשור לחשיבות עצמית, הערכה או כסף שהיו כה חשובים לו. מאלו יש לו די בשלב זה. עתה הוא מחפש חיי נשמה עשירים ואומר לעצמו ״אמנם היא בת טוחן אולם עשירה ממנה לא אמצא בעולם כולו״, הוא מחפש איזון בנפשו פנימה. הנישואין מסמלים את כמיהתה של הנפש לאחדות בין היסוד הנשי ליסוד הגברי. כשזיווג ביניהם מביא להפריה, הריון ולידה.
בשני הניסיונות הראשונים בת הטוחן מעניקה לאישון ענק וטבעת בתמורה לעבודתו. אך הפעם לשאלת האישון לגבי התמורה שתתן לו בעבור טווית הקש לזהב, נותרת בת הטוחן חסרת מענה. היא התרוקנה מכל משאביה שנוצלו לטובת המשימות הקודמות שהוטלו עליה על ידי המלך.
היא הייתה, למעשה, עייפה מלרצות, עייפה מהטלטלות הריגשיות שנגרמו לה ומהצורך לזכות בהערכה, כסף ותגמולים. הפעם דורש האישון בתמורה את ילדה הראשון שיוולד מנישואיה עם המלך. היא אמנם מודעת לגובה המחיר, אך חושבת שאין לה ברירה אלא להבטיח שתשלם אותו, והויתור על התינוק נדחק לשולי תודעתה. זוהי נקודת תפנית מאוד משמעותית בסיפור שכן: מצד אחד, מובטחת לה מלכות (שלמות פנימית) ומצד שני המחיר שננקב בעבורה בלתי נסבל. אלה הם שני כוחות חזקים מהם לא ניתן להתעלם. הטלטלה שהם גורמים אינה מאפשרת לחזור ולתפקד בהתאם לדפוסים הישנים.
בן יפה – עושר יצירתי וחיוניות
אחרי שנה, בת הטוחן שהפכה למלכה הביאה לעולם בן יפה. הלידה של בן יפה מסמלת תוצר מוגמר של תהליכי יצירה שבהם שני היסודות, הגברי והנשי, משלימים זה את זה באיזון ובהרמוניה. בת המלך בראה ממקום פנימי, עמוק ומשמעותי את ילדה – ולא הוסיפה לחשוב כלל על האישון. ההתעלמות מסמלת את חוסר היכולת שלה להתמודד עם המשמעויות של הבטחתה, וכן את השאיפה הפנימית שלה לנוח ולהאמין שניתן לשבת על זרי הדפנה. אולם השכחה וההתעלמות אינם שומטים את החובות אלא רק מרחיקים מהקונפליקט ומאפשרים לקחת פסק זמן לצורך מנוחה ואיסוף כוחות. אך החוב אינו נמחק, ודווקא ברגעים הכי לא צפויים בחיינו, לעיתים בעיתות של שמחה וקציר, הוא עלול לצוץ, להזכיר לנו את קיומו, להאפיל על מצבנו הריגשי ולהסיגו לאחור.
זהו המקום והזמן שבו חוזר האישון להזכיר לנו שעבודתנו טרם נשלמה ולנשמה יש עוד כברת דרך לעבור. הוא מתפרץ לפתע לאותה בועת שלווה שיצרה בת הטוחן שהפכה למלכה, ודורש את פרעון החוב – לתת לו את ילדה. אט אט גוברת בה המודעות באשר לגובה המחיר. או אז, מציעה המלכה לאישון את כל אוצרות הממלכה אם רק יניח לילד. הפעם, האישון המציל והמושיע הוא זה שמפניו עליה להתגונן. הוא מסרב להצעה באומרו : ״לא. יצור חי יקר לי מכל אוצרות העולם.״ משמעות רבה יש לילד החי. הוא מייצג בתוכנו את היסודות הבריאים של החיים : רעננות, סקרנות, ידיעה, התחדשות, אומץ, יכולת להרגיש ולבטא רגשות, חיבור לאינסטינקטים – כל אלה הם איפיונים של חיים עשירים ויצירתיים. ויתור על הילד הפנימי משמעו ויתור על החיוניות.
״שמי הוא רומפלשטילצקין״ – המסע היצירתי לחיפוש השם
האישון מסרב להצעת המלכה לשלם את חובה מבלי למסור את ילדה. אולם למראה צערה הרב ובכייה המר הוא הותיר לה דרך מילוט – אם תגלה את שמו בתוך שלושה ימים, תוכל להחזיק בילדה. האישון שבא לגבות את החוב ומאיים למוטט את חייה, בו בזמן גם מאפשר לה פתרון. הוא מבלבל ומפתיע, אכזר ומרחם, אך בעיקר מגדיר את היעד ליציאה שלה למסע של התפתחות ומודעות.
גילוי שם האישון מקביל לזיהוי של מקורות הנעה פנימיים בלתי מודעים בתוכנו. האישון מהווה כח המשתלט על המרחב הפנימי הריגשי ומציף את הנפש. על מנת למנוע את הצפה של הכח הזה, יש לזהותו ולהגדירו ובכך לגרום לו לאבד את כח ההשתלטות שלו עלינו. במשך יומיים, המשולים לחיים שלמים, מחפשת המלכה כל דרך בניסיון לגלות מהו אותו כח פנימי היכול להציל אותה מההכרח למסור את בנה.
היעד הראשון בחיפוש השם הוא מיפוי של כל השמות הקיימים בגבולות הארץ. המלכה מנסה לדלות מזכרונה את כל השמות ששמעה אי פעם. במצבים כאלה, בראשית אנו בודקים אפשרויות ידועות בתוך מרחב התודעה המוכר לנו. אבל האישון הפנימי ממשיך ומהדהד בתוכנו : ״זה לא שמי״ ומכריח אותנו לצאת לסיבוב חיפושים נוסף…
היעד השני היה חיפוש של שמות בלתי רגילים ומוזרים בבתי השכנים. כאן מאפשרת לעצמה המלכה לחפש צרופים חדשים ומחברת שמות שנראו לה מוזרים ובלתי מתחברים. בלית ברירה, אנו יוצאים מגבולות המוכר והידוע ומחפשים פריצת דרך יצירתית תוך שבירת דפוסי חשיבה מוכרים ותכתיבים של הסביבה.
ובכל זאת המשיך וחזר האישון : ״זה לא שמי״.
ביום השלישי חזר השליח מבלי שמצא שמות חדשים כלשהם, אך סיפר שהגיע להר גבוה: ״ראיתי בית קטן ולפני הבית בערה מדורה וסביב למדורה קפץ אישון קטן ומגוחך, דילג על רגל אחת וצרח : ׳היום אני אופה, מחר אטבח, ומחרתיים לי אקח את בנה של המלכה ; אך, כמה טוב שאיש לא מבין ששמי הוא רומפלשטילצקין!״.
השליח מסמל חלק מרכזי בפנימיותנו. הוא אחראי על החיפושים הפנימיים בזמן שאנו מקיימים חיי שיגרה. הוא מאפשר לנו לעשות עבודה פנימית בתוך מציאות חיינו. לעיתים קרובות, תכתיבי המציאות היומיומית נחווים בעיננו כמעיקים, כמסיטים אותנו מהעבודה הפנימית, אולם עלינו לזכור כי יש להם חלק משמעותי וחשוב בהתווית מרחב האימון שלנו. השליח מקשר בין העולם הפנימי שלנו לעולם החיצוני ובכך מאפשר לנו להשתמש בתובנות הפנימיות כמנוף לשיפור חיינו. השליח, בחיפושיו הכושלים, הגיע ל״הר גבוה בקצה היער״. יער הוא סימבול למקומות בהם אנו הולכים לאיבוד. העצים מסתירים את שדה הראיה. שוכני היער מסמלים את היישויות הציליות בתת – מודע שפעמים רבות מפחידות אותנו. השליח מצא את דרך היציאה מהיער, והגיע להר גבוה. ההר הגבוה, בניגוד ליער, מסמל מקום ממנו אנו מסוגלים לראות את הדברים ממעוף הציפור מתוך פרספקטיבה רחבה יותר. מנקודת מבט רחבה ומרוחקת יותר, ניתן לבחון את הדברים בצורה יותר מפוקחת.
ההר ההוא שבקצה היער מסמל מקום של אחדות הניגודים שבו השועל והארנבת מברכים זה את זה בלילה טוב. אין בו טובים ורעים, טורפים ונטרפים, אלא שם מתקיימת הרמוניה פנימית ותחושת שלמות. שם, במקום הזה, האישון הכל יכול, המסוגל לטוות קש לזהב, המאיים על המלכה לקחת את בנה – הופך להיות לא יותר מאשר ״אישון קטן ומגוחך״ הקופץ, צורח ושר שיר מטופש, יהיר ויומרני. כאן, בפעם הראשונה, מבינה המלכה שמתוך חוסר מודעות, היא זו שנתנה לאישון את כוחו. בהשלכה אלינו, לאחר חיבוטי נפש וחיפושים פנימיים, אנו מגלים שהמניע שתפס מקום כה גדול בהתנהלותנו עד כה הוא קטן, שולי, נלעג וחסר רלוונטיות.
ברגע שהמלכה מציינת את שמו האמיתי בפניו – מכלה האישון את עצמו ותפקידו תם. המלכה חופשיה לברוא וליצור מבלי שיהיה עליה לשלם מחירים כבדים של אובדן החיוניות והחיבור שלה לעצמיותה, ותוכל לחיות את חייה ללא לפיתת החנק של הצורך להקנות לעצמה חשיבות. האישון סיים את תפקידו בשרות הנשמה כשהמלכה, בזכותו, הרגישה לראשונה את חווית המרכז במלואה. זוהי חוויה של ידיעה עמוקה בדבר הדרך הנכונה, אשר בבהירות ובחדות יוצרת סינכרוניזציה בין הפנימיות שלנו לבין העולם החיצוני. מרגע שהמרכז שלנו מתגלה בפנינו – הגם שרוב הזמן אין אנו מתפקדים לאורו – אנו שואפים להתחבר אליו, ליצור מתוכו ולהתחזק ממנו.
לסכום, בת הטוחן, כמונו, נאלצת לעבור שלבים של מצוקה וויתור על עצמה כדי להגיע לשלב שבו היא פועלת מתוך ״חווית מלכות״ בה חשה מספיק חזקה, מוערכת וחשובה כדי לקחת את גורלה בידה. רק בזכות מעמדה החדש היה בכוחה לצאת למסע חיפושים אחר גילוי שמו של האישון, על מנת להשאיר את ילדה ברשותה.
יציאה למסעות פנימיים של חיפוש עצמי מתאפשרת לאחר שאנו מרגישים מספיק חזקים ומוערכים, ולאחר ש״קנינו״ לעצמנו חשיבות עצמית. אולם על מנת להרגיש כאלה ועל מנת לזכות בהערכה וכבוד, עלינו, בתקופות מסוימות בחיים, ״למכור״ נתחים מעצמיותנו. יש בכך מן הפרדוכסליות, שכן עלינו לוותר על נתחים מהמרכז הפנימי שלנו כדי להגיע למצב שבו נוכל לפעול מתוך אחדות עימו.
רומפלשטילצקין הוא סיפור המלמד אותנו לקבל את תקופות המצוקה והויתור על עצמינו, כשלבים הכרחיים בדרכנו אל מודעות, התפתחות וצמיחה.
נושאים ל״הדהודים״
1. עוצמתו של הסיפור הזה טמונה בעובדה שהוא מסמל את מסע החיים : החלק הראשון של החיים מאופיין בחיפוש אחר מקומנו בעולם ומציאת דרך לביטוי עצמי. בחלק השני מאופיינת דרך החיים במסע החיפוש אחר משמעות ואינטגרציה פנימית. ״נקודת התפנית״ בחיים היא הנקודה שבה מתחולל המעבר בין שני החלקים. האתגר שלנו הוא לזהות בתוכנו את הנקודה הזו. ואת האיפיונים השונים בסיפור החיים הפרטי של כל אחד מאיתנו בכל אחת מהתקופות.
2. הדמויות שבסיפור מייצגות כוחות פנימיים בתוכנו. בחינתם עשויה להביא למודעות של המניעים לקבלת הערכה ותחושת חשיבות. הבנת הדיאלוג והקונפליקטים ביניהן מאפשרת לנו להגיע לאיזון. חשוב ״לשמוע״ את קולו של הטוחן הפנימי ולהתחבר לתסכוליו, להכיר בתוכנו את חמדנותו של המלך, להיזכר בחוסר האונים והבהלה של בת הטוחן ולהתלוות אליה במסע החיפושים המטאפורי אחר שמו של האישון.
3. בשלבים הראשונים של הסיפור האישון משמש בתפקיד המושיע והגואל שצץ בדיוק ברגע הנכון ומחלץ את בת הטוחן ממצוקתה. הוא רוקח איתה עיסקאות (טווית הקש לזהב תמורת תכשיטים) ובזכותו ניצלים חייה וגם מעמדה עולה. בשלב מאוחר יותר, כשכבר אין לה מה למכור לו, הוא מנצל את מצוקתה ומבקש את פרי ביטנה העתידי בתמורה להצלתה. בחלק זה של הסיפור הוא הופך להיות האויב שלה. כשם שלא ניתן להגדיר את האישון כ״טוב״ או רע״, גם התנהגויות מסוימות, דפוסי חשיבה ורגשות שלנו, עשויים לשרת אותנו ולקדם אותנו ולעזור לנו בתקופות מסוימות, אולם בתקופות אחרות הם עשויים להזיק לנו, ולכן עלינו לעבור תהליך על מנת להיפרע מהם.
4. תקופות הסבל, החיפוש ואובדן הדרך הן בעלות משמעות עמוקה בעיצוב חיינו. העבודה על הסיפור ״רומפלשטילצקין״ מזמינה ״פירוש מחדש״ של סיפור חיינו, מתוך ראייה אינטגרטיבית של כל השלבים ללא שיפוט ותיוג.