top of page

מה חשוב? – שני משוררים פולנים ולהקה אחת

תמונת הסופר/ת: רונית פורתרונית פורת

אני ישובה עכשיו, כמידי בוקר, על הכסא בגינה. למולי עציצי רקפות בשלל צבעים עזים. הרקפות אמנם נחשבות לפרח צנוע, הנחבא בין הסלעים, אבל, כאן בגינה, הם זוקפים את גוום, גנדרנים כטווסים המציגים את מלוא יופים החוצה. בשעה זו של הבוקר, אני בדרך כלל נותנת דרור למחשבות, ודרכן מתחיל להיתוות מסלולו של היום. אני מציבה סולם דימיוני, בראשו מה שהכי חשוב שייעשה היום, ולאחריו שאר הדברים בסדר עדיפות יורד. כסולם יעקב, מרגע לרגע עם הזמן החולף, עולים ויורדים בסולם שלי שלל ה״דברים החשובים״ הממלאים את יומי – דבר שנראה דחוף, בהול ודוחק יורד מדרגה ואילו הזניח והפעוט נגלה כמעסיק אותי יותר מכל…


״אז מה חשוב?״ אני שואלת את עצמי, והתשובות הפנימיות משתנות כמו מזג האויר, כמו הלוכי הרוח של התודעה: חשוב להקשיב לדחף הפנימי ליצור, להביע את עצמי בבדידות מזהרת, אך חשוב לא פחות לשמור על קשר עם חברים קרובים, להקשיב לחוויותיהם, שמחותיהם וצערם. חשוב לסדר את הבית, לקפל כביסה, ליצור אווירה של חמימות משפחתית וריחות של אפיה ובישול, אך חשוב לא פחות לנוח, לקרוא, לבהות וללמוד ש״בזבוז זמן״ הוא מרחב שמתקיימת בו פעילות של מירכוז פנימי שמתוכו נובעים רעיונות חדשים, תובנות מועילות והסתכלות רעננה במוכר והידוע. חשוב להושיט יד, לתת כתף, לב, אוזן קשבת, אבל חשוב לא פחות להטען, לשמור על הכוחות ולהשאיר את הכתפיים, הידיים, הלב והאזניים מחוברים ובריאים…. חשוב לעשות ספורט, לשמור על תזונה נכונה ולהיבדק, אך לא פחות חשוב להרשות לעצמי להתבטל ולדעת להתענג על טבלית שוקולד משובח שטעמו המתקתק מעקצץ את החושים. יש האומרים שחשוב להשתווק, להשמע, להציג ואני מרגישה שחשוב לא פחות להיות כמו אותה רקפת מהבקר שטיבה הוא מסתתר, אך במקום הנכון ובזמן הנכון עליה הצבעוניים מוצגים לעין כל.

אז מה, בכל זאת, הכי חשוב?

מרבית חיי הבוגרים הונעתי מהצורך לקבל הערכה, מצורך עמוק שייחודיותי תוכר, אם בצורה של תשואות, או תמורה כספית. קיוויתי ששמי ייצא למרחוק, שאמכור, אציג, אלמד ואתפרסם. כל כך הזדהיתי עם הצורך העמוק הזה, נתתי לו מקום מרכזי בסולם החשיבות, עד שלעיתים קרובות חשתי אפסית, מפוספסת ולא ממומשת. רציתי להיות כמו שנידמו לי האחרים: רצים, מטפסים, מצליחים, מרוויחים… לא אכחיש שגם היום עדיין ״מפלצת התהילה״ לעיתים פוערת את מלתעותיה בבחינת ״חלומות שחלמתי והם מקיצים בי עדיין״, אך יש בידי את הכלים להרגיע אותה, לראות בה סוג של דחף שיש להזינו – אך לא על חשבון דברים חשובים בהרבה. לכן הזדהיתי כל כך עם שירו של המשורר הפולני צ׳סלב מילוש:


מילוש מדבר אל הנער שהיה, הנער שעדיין בתוכו, היחף, המשליך חכה לנהר וצופה במצופה… הוא, המבוגר, יודע דבר או שניים על תהילה ועושר ועל המחיר שיש לשלם עבורם, הוא מכיר את מסע ההשלמה שבין קמצנות וזהירות לבין נדיבות , מסע שבסופו נגלה לו מה באמת חשוב…

עכשיו כבר צהריים. המרק המתבשל בסיר לחץ מפיץ ניחוחות מעוררי תיאבון, והסיר משמיע צליל של שריקה חרישית. על הספה ריבוע שמש וטים וברטון, כלבלבי האהובים, מתנמנמים משני צידי.

אני נרגעת לשמע קולם המונוטוני של המקשים הנלחצים. רגעים של חסד בתוך המולת היום יום. כבמטה חסד נעצר אשד החיים : כותרות העיתונים מיטשטשות, להגם של הפוליטיקאים במסע הבחירות נחלש והדאגות הקיומיות רדומות אף הן. ואני, עכשיו, כמו ויסלבה שימבורסקה – רק מתבוננת.

ואז, כמוה, במילותיה היא, גם אני לא בטוחה שמה שאני חושבת שהוא חשוב יותר חשוב מהלא חשוב…

בחנוכה האחרון ערכתי מכירה של כלי קרמיקה. בבוקר שלאחר ערב המכירה, עמדתי מול שולחן עמוס בכל טוב. אמנם מכרתי קצת, אבל נשארתי עם המון כלים שציפיתי שיימכרו. אנשים רבים שהזמנתי – לא הגיעו. התחלתי לחוש בטעמה המר והמוכר של האכזבה ותחושת הכישלון. אבל אז, ברגע נדיר של הארה, חדרה להכרתי הידיעה שאני מצויה בצומת של בחירה: ערב לפני המכירה, שלוש חברות קרובות עזרו לי לבנות את שולחן התצוגה. גזרנו ניירות מספרים ישנים תוך כדי פטפוט ושמיעת מוסיקה. כייף גדול של יצירה משותפת. יכולתי להרגיש שש זרועות מחבקות… בערב המכירה התלבשתי יפה, הדלקתי נרות חנוכה ואירחתי חברים וחברות קרובים.

היה ערב נעים. הגיעו אנשים אהובים שלא פגשתי הרבה זמן. ויותר מהכל הייתי מאוד שלמה עם הדברים שהוצגו. האהבה, העזרה, החברות, הפרגון והתמיכה הם מתנה אדירה בנוסף לדמי חנוכה נחמדים שבכל זאת קיבלתי. בנקודת החסד הזו קיבלתי תשובה ברורה ל״מה באמת חשוב״. את חלקם הגדול של הכלים שנשארו, שאני כל כך אוהבת, ניכסתי למיטבחי והם ממלאים אותי שמחה.

ולקינוח –

והכי הכי הכי חשוב – לא לקחת את עצמנו יותר מידי ברצינות!

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


© 2025 כל הזכויות שמורות לרונית פורת

bottom of page