בחמשת הימים האחרונים מאז שנחתנו, אני מרגישה כמקיצה מחלום. יקיצה לא פשוטה- אני חווה כובד, סהרוריות, עייפות. החזרה לשגרה הברוכה ולהווית המציאות קורת באטיות, התנועות כבדות, המחשבות מבולבלות. עולים בתודעתי שברי חלום שאני מנסה להביאם לכלל סיפור אינטגרלי, מובן לעצמי ולאחרים. אני משתמשת בכתיבת הפוסט הזה על מנת לנסות וליצור את הסיפור הזה מתוך שבריו.
חלום
בילדותי אהבתי לקרוא אגדות. בבגרותי – עבדתי עימן. עבורי הן היו, ועדיין, סיפורים של מסע אישי פנימי וארכיטיפים הפעילים בתודעה. ביער השחור, האגדות קרמו עור וגידים והפכו למציאות. ראיתי בעיני טירות וארמונות, מגדלים וצריחים וכל ארמון בנוי בצורה אחרת. היער, הוא אכן עבות. וכש"הלגה", הכינוי שנתנו ל-GPS שבאוטו, הובילה אותנו בלילה בכביש צר ועקלקל בתוככי היער, הרגשתי פחד מצמית ותחושה שלעולם לא נגיע למקום מבטחים. וכן, יש בקתות מנותקות שניתן לדמיין איזה זקן או זקנה או מכשפה הרכונים על הנר שבתוכן.
כשהאמא החורגת של וסליסה שולחת אותה בסיפור אל היער, ניתן בהחלט לחוות את המשמעות של זה מעבר לסימבול.
בעת צעידה קסומה ביער, בשעת בן ערביים, ראיתי זאב. זאב שחור. כשהתקרבתי נוכחתי לדעת שזהו עץ מפוחם בעל צורה של זאב. הצללים עשויים לייצר תעתועי דמיון מפחידים הנחווים כמציאות.
הנסיעה בדרכי היער השחור יצרה תחושה חזקה של טיול בתוך איור מספר ילדים; הבתים הציורים בעלי הגגות האדומים, כשברקע מתנשאת טירה, מרבדי הירוק המנוקדים בפרחים צבעוניים, ההרים עטופי היערות, ואפילו המשפט הידוע "יש אור בקצה המנהרה" קיבל משמעות פיזית של נסיעה בתוך מנהרות ארוכות וחשוכות, שלפתע צץ לו האור.
הנופים הקסומים הללו עובדים על כל החושים: פכפוך המים, אינספור גוונים של ירוק, צלצול פעמוני הכנסיות, קול פצפוץ העלים מתחת לרגליים, תחושת הרטיבות של הזיעה ולאחר מכן הקרירות הנעימה של נתזי המים מן המפל. כל אלה יצרו והעמיקו מיום ליום את תחושת ה"חיים בתוך חלום".
וכמו באגדות, בתוך כל היופי הזה של ההרים, היערות, הכפרים, העיירות, הארמונות, שוכן לו איום גדול ושחור ובלתי מפוענח; יהודי היער השחור ובראש בראשונה יהודי פרייבורג, היו הראשונים להשלח למחנות ההשמדה – אחרי מאות שנים של מערכת יחסים סבוכה, הכוללת עלילות דם ורדיפות וגם היטמעות בתוך האוכלוסייה המקומית.
ניסינו לדמיין איך נראה המקום הזה בתקופת המלחמה. שאלנו את עצמנו איך הגיב איכר שלא ראה יהודי מימיו לתעמולה ולרדיפות. הבנות התענינו אם אפשר היה להתחבא ביערות. למערות שראינו ביער קראנו ״מחבוא ליהודים״. הצל הזה ריחף מעלינו…
יש שם בגרמניה קיוסק, שפכטל, שלוק ועוד מילים גרמניות שהתעברתו. גרנו בבית הארחה "מאייר", ואכלנו במסעדת "אדלר", מאיה גרה עם שותפה ששם משפחתה "קליין", ניתקלנו ב"הירש", ו"שמידט" והבנו כמה היהודים היו ארוגים במרקם החיים הגרמני ולא פענחנו את הטירוף, השנאה והבגידה.
מאיה
את מאיה פגשנו בהתרגשות רבה ב"באדן-באדן" אחרי שלושה ימים של טיול בזלצבורג וסביבותיה. היא טיילה איתנו במשך שבוע כמעט. ושוב, היינו פתאום משפחה גרעינית: אבא, אמא, וארבע ילדות קטנות. הרגשנו שחזרנו לתקופה שבה הן היו בחזקתנו, צמודות אלינו ואנו עדיין אחראים על דרכן וגורלן.
מאיה, אולי בגלל הגעגועים, אולי בגלל רצון להתחבר מחדש לשורש הבסיסי של החיים, נתקפה ב"מאניית-נוסטלגיה". הבנות, בעידודה, שרו במכונית וביער את שירי ילדותן, העלו זיכרונות מהבית, מאירועים משפחתיים, מטיולים משותפים ולא חסכו מאיתנו לעיתים איזה ביקורת קטנטנה שקיבלנו אותה בהומור וברוח טובה.
הן נזכרו בשירים הקטנים שהמציאו לכל תינוקת חדשה שנולדה, בכינויים שכינו אחת את השנייה ועכשיו – כשאני כותבת את זה, עולות לי דמעות של התרגשות. וכשהן שמו באוטו את שירי דיסני שהן כל כך אהבו, והתנגן לו בקולי קולות השיר The circle of life מ"מלך האריות", התרגשתי עד עמקי נשמתי, כי חשתי בעוצמה את ההכרה ב"מעגל החיים" האישי, הפנימי, המשפחתי.
אני לא באמת מתגעגעת לתקופת גידול הילדות. טוב לי עם זמני הפנוי, עם השבתות הרגועות, עם הזוגיות המתחדשת. טוב לי להפתר מרגשות האשמה האינסופיים שנבעו מהקונפליקט שלי בין האמהות לבין הרצון שלי למימוש עצמי. אני שמחה שאני עדיין חשה צעירה ותאבת חיים על מנת לתפוס איזה בדל חלום שבצעירותי אי מימושו תסכל אותי, אך יכולתי לראות במהלך המסע עד כמה הבית חזק והתא המשפחתי הוא בטוח ומכיל, שאפשר לצאת ממנו בבטחה, אך הוא תמיד ישמש כמשענת ובסיס. התובנה הזו ממלאת אותי אושר.
שמחתי לפגוש את מאיה שמחה, עצמאית, סקרנית, מלאת חיים ועטופה באהבתו ודאגתו של הנדריק.
שמנו לב, שהיתווסף לאישיותה הקורנת סוג של "תודעת מהגרת": היא כבר מגמגמת כמה משפטים בגרמנית, ודיי שברה את השיניים בניסיון להיות סוג של מתורגמנית עבורנו. אך לצד זה, היא הקפידה שננהג לפי מנהגי המקומיים, ואפילו חשנו לעתים שביישנו אותה קצת בזרות שלנו. בעובדה שבאנו כתיירים.
מפגשים
ארכיטיפ "השליח", או "המלאך", נפוץ מאד בסיפורים. שליח הוא אדם או ישות, שבא למסור משהו משמעותי לגיבור, אך ברגע שנמסר המסר – השליח מסיים את תפקידו ואינו מוזכר יותר בסיפור. הוא אינו מלווה את הגיבור בהמשך חייו. דוגמא לכך הם שלושת המלאכים שבאו לבשר לשרה על הולדתו העתידית של יצחק.
מתחת למלון שלנו בזלצבורג היתה מסעדה עממית קטנה שהציעה שילוב קולינרי מעניין של אוכל איטלקי-פקיסטני.
באחד הערבים אכלנו שם (הסתפקנו בחלק האיטלקי של המטבח שכלל סלט טעים ופיצה). אני נשארתי לשוחח עם בעל המסעדה, אדם פקיסטני שחי באוסטריה, ונשוי לאשה מקומית. אחרי שסיפרתי לו שאני מישראל, ושבאנו בעצם לבקר את בתנו, הוא סיפר לי שהוא כבר 35 שנים באוסטריה, נשוי לאוסטרית, ועדיין – בכל פעם שהוא מגיע לפקיסטן, אמא שלו שואלת אותו מתי הוא ישוב… והוא אמר: "אמהות מרגישות דברים, הן קרובות לאלוהים. את צריכה להתפלל, ומה שצריך לקרות יקרה לטובה". הודיתי לו.
למחרת בערב, בלילנו האחרון בזלצבורג, רצינו שוב לאכול במסעדה הזו – אך היא הייתה סגורה. "השליח" עשה את מלאכתו עבורי, ובדרכי אני מתפללת.
את פרו פגשנו במסעדה בלב הפארק היפהפה של דורטמונד. הוא מילצר עבורנו. היו לו פנים מעניינות לפיסול (לא צילמתי כי משום מה זה הביך את הבנות). הוא זיהה שאנחנו מדברים עברית. האזור הזה בגרמניה דיי נטול ישראלים, כך שזה היה מפתיע. הוא סיפר לנו שהוא ממוצא טוניסאי, נולד בגרמניה, חזר לטוניס, הסתובב בעולם, למד שמונה שפות, וחזר לגור בגרמניה לצמיתות בשנת 2000. כששמע את סיפור מאיה הגיב בתדהמה: "את מעדיפה את גרמניה על ישראל?", שאל, "בישראל הרבה יותר טוב – הים, האור, האנשים, המולדת". שאלתי אותו אם ביקר בישראל, הוא אמר שלצערו לא, כי אם יבקר בישראל- לא יוכל לבקר שוב בטוניס מולדתו בגלל "כל הטיפשות של הסכסוך". הבטחתי לו שאשלם לו על "התעמולה החיובית" שעשה עבורנו… עוד שליח, אולי למאיה.
ואפרופו סכסוך –
גבולות
במסע הזה, היינו באוסטריה, גרמניה, צרפת והולנד. לא היינו חשים במעברי הגבול אילולא "הלגה" (ה-GPS) שהתריעה לנו על כך. זה מרגיש כל כך נורמלי, רגיל ובנאלי, עד כדי כך שצריך להזכר במלחמות העקובות מדם שהיו באזורים הללו במשך מאות בשנים. על חבל אלזס הפסטורלי, הנושק ליער השחור, נאבקו גרמניה וצרפת במשך מאות שנים, ואין זכר למאבק הזה היום.
נמלאנו קנאה. לא יכולנו שלא לחוש כמה נואלים המאבקים על שטחים וכמה הסכסוכים הטריטוריאליים נראים מיותרים במבט היסטורי!
ועכשיו, בעודי כותבת את הפוסט, ערוץ ההיסטוריה פתוח ברקע ואני צופה בחלק מהקרבות באלזס ולורן במלחמת העולם הראשונה. כל האזור נראה כמו שדה קטל אחד גדול…
משפחת לוהוף
אחרי חמישה ימים ביער השחור, הגענו לדורטמונד, העיר שבה מאיה מתגוררת עם הנדריק. הפעם, באמת פגשנו את הנדריק: מפגש אנושי, חם וזורם. הבחור דואג לבת שלנו וניכר שיש אהבה גדולה ביניהם. הם גרים בדירת סטודנטים מטופחת ונקייה. האיש פשוט מקסים. במסעדה אפלולית בערב, נפגשנו עם משפחתו של הנדריק, משפחת לוהוף – הוריו, אחותו ובן זוגה, סבו וסבתו. עוד אירוניה של הגורל- אני, בת לניצול שואה, וחגי, שאביו ברח מברלין ב-1933 יושבים במסעדה עם משפחה גרמנית בעלת היסטוריה מתועדת של 500 שנה באזור ווסטפליה.
מצאנו משפחה חמה ומלוכדת. אנשים מקסימים, שאוהבים את מאיה כאילו היתה בתם, ומתייחסים אלינו בנדיבות ובחיבה. הם הבינו את הכאב שלנו עד כדי כך שביום הפרידה ממאיה, בכו יחד איתנו. בירטה, אחותו של הנדריק, פתחה בפנינו בנדיבות רבה את ביתה, ובזכות האירוח הזה נעים היה לחוות תחושה ביתית לאחר ימים רבים של נדודים בין בתי מלון ובתי הארחה.
למדתי מהנדריק שכאב הוא דבר מאד אישי שלא ניתן למדוד ולכמת אותו. תושבי האזור עדיין משמרים בתודעתם את זכרון ההפצצות וההרס שחוו במהלך המלחמת העולם השנייה. דורטמונד נהרסה קליל ונבנתה במהירות מחדש, כיוון שלאנשים לא היתה קורת גג מעל לראשם בקור המקפיא של החורף הגרמני. זכרון הטראומה גורם להם עד היום לאגור מים ומוצרי מזון, למרות הגבולים הפתוחים וחווית השלום. המפגש הזה גרם לי למתוח את גבולות החמלה האנושית הבסיסית.
היה ערב נהדר, יצאנו ממנו חסרי נשימה אך בתחושה שזכינו. זכינו לבנות גשר על העבר, ולהתחבר אחד לשני במקומות האנושיים הבסיסיים של משפחתיות, אהבה וחמלה.
בעקבות הפגישה, הקושי של הריחוק לא פחת. להיפך. התברר לנו שמשפחתיות חמה ועוטפת מאיה מקבלת גם שם, בגרמניה, ושישנה אפשרות שהשיקול הכלכלי עשוי לגרום לה להשאר שם. טל ואלעד קנו עכשיו דירת 3 חדרים במודיעין ומשכנו את עצמם לדעת בעזרת שני זוגות ההורים, כשדירה בסדר גודל דומה בגרמניה עולה שליש מחיר. שתי כניסות אקראיות לסופרמרקטים גרמו לי להבין שחלק גדול מהמוצרים מחירם נמוך פי שלוש מאשר בארץ. הלימודים עולים 600 יורו לשנה. מטריד! אבל מצד שני, למדנו שמרחק של ארבע שעות טיסה הוא סביל, למדנו שהנדריק מאד קשור לארץ כך שסביר להניח שהם יבלו כאן חלק מהזמן, וכמו שאמר הפקיסטני החביב מהמסעדה- מה שצריך לקרות יקרה, והאהבה תשאר למרות הכל.
ובנתיים, נמשיך לצחוק עם מאיה על ילדיה העתידיים – "הנס, כרסטיאן ואנדרסן", ונמשיך לאצור בתוכנו את הזכרונות המשפחתיים שידביקו את כולנו בדבק האהבה.
ממינסטר של לפני שלושים שנה לא זכרתי כלום. פגשתי עיר יפהפיה, בעלת רוח צעירה ומליאה באופניים, אך לצערי היא לא העלתה בי אף לא הבהוב קל של זיכרון. את הילדגרד לא מצאתי. אולי טוב שכך. העבר נשמר איפה שצריך היה להשמר ואני נפגשתי עימו דרך הקריאה ביומנים מאז.
תם ולא נשלם.
Comments