אם אני אינני אני אז מי אני בכלל?

ההכנות לקראת חג הפורים בעיצומן: תחפושות נרכשות או נתפרות, מסיבות פורים מתארגנות, החנויות מליאות בכובעים, צעיפים, מסיכות וכל מיני אביזרים. שמחה גדולה. ישנם אנשים הבוחרים לבטא בתחפושת שלהם כמיהה עמוקה למה שלא יוכלו להיות לעולם בחיים האמיתיים, ישנם כאלה הבוחרים להתחפש בתחפושת המביאה לידי ביטוי את הפחדים העמוקים ביותר שלהם, יש כאלה שאינם רוצים שיכירו אותם כלל ואחרים תמיד דואגים להשאיר סימני זיהוי ל״אני האמיתי שלהם״. זהות, הזדהות, התחפשות למי שאני לא, או למי שהייתי רוצה להיות ואני חושב שאני לא, ומי האני הזה המתחפש – הם חלק מהתכנים שחג הפורים מביא למודעות. ההנחה שעומדת בבסיס ההתחפשות היא שישנו איזה ״אני״ מוצק, מוכר וידוע שהתחפושת ״מעלימה״ אותו ומאפשרת הזדמנות חד שנתית לבחון, בהומור או ברצינות, זהות אחרת.

שייקספיר כתב ״כל העולם במה, כל איש ואשה שחקנים הם״ – קראו במטותא את כל הפואמה. שייקספיר צדק.

אני מתחפשת כל השנה. בכל פעם שאני מזהה סיטואציה חברתית כלשהי, אני באופן אוטומטי ״לובשת״ את הבגדים המתאימים לסיטואציה זו, משתמשת במילים ה״נכונות״ ומתנהגת כמצופה, למרות שלעתים קרובות מציפים אותי רגשות ניכור וזרות וריחוק פנימי ממה שאני חשה שאני ״באמת״. גם שלל התפקידים, לעתים הסותרים, מחייבים התחפשות כלשהי: כשאני מורה, אני לובשת את הבגדים המתאימים, מקרינה חוזק, שלווה וסמכותיות של ידע. כשאני אמא – עלי לעתים קרובות להחביא את הכעסים, הפחדים והעייפות ולפעול כמצופה… וכך, כמעט בכל שעה משעות היום אני מחליפה בגדים, כובעים, צעיפים, מתאפרת ומתנהגת בהתאם. ועוד לא דיברתי על הגיל: כל גיל מכתיב תחפושת משלו בהתאם להתפתחות הפיזית והחברתית…

אז מי אני בכלל? האם אני סך כל התחפושות שלי, או שיש משהו אחר, עמוק ובלתי משתנה מבפנים?

יש לי מין חזיון כזה, המופיע מידי פעם בעתות של הגיגים עמוקים: אחרי מותי אני מגיעה לאן שמגיעה, מצפה לי קהל גדול של אנשים, חלקם מוכרים וחלקם לא, המוחאים לי כפיים על סיומו המוצלח של תפקידי כ״רונית פורת״. ואני, בעצם, ממתינה לליהוק הקוסמי הבא…

רוב הזמן אנחנו לא מודעים לכך שאנחנו מתחפשים. אנחנו בהזדהות מליאה עם שלל התחפושות שאנו עוטים, ומאמינים באמונה שלמה שהם מי שאנחנו. אני מאמינה שפורים, במשמעותו העמוקה, מנפץ את ההזדהות הזו: אנו מצופים לשמוח, להתחפש ולהשתכר ״עד ללא ידע״ – עד שתתנפץ תחושת ההזדהות העמוקה שלנו עם מי שאנו חושבים שהוא ה״אני האמיתי״ שלנו…

בסדנא האחרונה עסקנו בסיפור ״בגלל כובע״ של שלום עליכם. הסיפור יובא במלואו בהמשך כך שתוכלו להנות מהשפה המפולפלת, מההומור והדקויות האירוניות. הסיפור מספר על שלום שכנא, סרסור אדמות שאינו מצליח כל כך בעסקיו. הוא נמצא בנסיעת עסקים ומבטיח לאשתו שיחזור לביתו עד ערב פסח. הנסיעה חזרה מפרכת: עליו להחליף רכבות בשתי עיירות, הרכבות עמוסות אנשים, עשן ו״מרקקה״ וקשה למצוא מקום לשבת. אחרי שני לילות ללא שינה, הוא מוצא מקום ישיבה ליד ״כפתור״, מונח המקביל ל״ברזלים״ של ימינו, כלומר איש צבא או משטרה. הוא ״מת לישון״, אך כיוון שהוא פוחד שיירדם ו״יפספס״ את התחנה, הוא משלם לשומר התחנה על מנת שיעיר אותו כשהרכבת תגיע ליעדה. שלום שכנא נופל לשינה עמוקה שבמהלכה נופל ממנו כובעו. כשהוא מתעורר, מפאת החשיכה, הוא נוטל בטעות את כובעו של ה״כפתור״. אנחנו, הקוראים, מבינים שכל הכבוד שהוא זכה לו מהרגע הזה ואילך, כלומר קיצור תורים, ליווי למחלקה ראשונה למרות שקנה כרטיס לשלישית ונסיעה מרווחת – היו בשל הכובע שחבש, אך שלום שכנא, שאינו מודע ל״תחפושת״, לא מבין מה פשר ההתרחשויות המוזרות, עד שבמחלקה הראשונה הוא נתקל במראה ורואה את דמותו עם הכובע. שלום שכנא נבהל. הוא כועס על הגוי שהעיר את ה״כפתור״, ולא אותו, את שלום שכנא, ויוצא חזרה ברכבת על מנת להעיר את שלום שכנא. כמובן שלחג הפסח הוא לא הספיק להגיע…

הכובע על ראשו של שלום שכנא היה כל כך ממשי בעיניו, עד שהוא עצמו האמין שהוא לא מי שהוא ויצא לחפש את עצמו. המונח הזה: ״יצא לחפש את עצמו״ הוא כל כך שגור ומוכר ואולי מקורו בשלל התחפושות שאנו עוטים על עצמנו, והשאלה היא, כמובן, האם יש צורך לחפש את מה שאולי ישנו שם מלכתחילה…

קישור לסיפור המלא "בגלל כובע"

וסיפור אחרון על התחפשות המופיע בהרחבה כאן באתר במקום אחר: תמר, כלתו של יהודה, שהתאלמנה מבניו ער ואונן, מצפה לאח השלישי, שלה שיפרה אותה. בשלב מסוים בסיפור היא מבינה שאין ליהודה שום כוונה לתת לה את שלה ולכן היא מחליטה לעשות מעשה : היא מתחפשת לזונה ומתעברת מיהודה על אם הדרך. יהודה, כשנודע לו על הריונה מצווה לסקול אותה. כשהיא מוצאת לסקילה, היא מראה לו את סימני הזיהוי שלו שנתן לה כערבון. היא יולדת את זרח ופרץ. תמר הבינה שהדרך היחידה להשיג את מטרתה היא להתחפש. להיות מה שהיא לא בחיי היום יום, לא לאחוז בזהות הקבועה.

שיהיה לנו פורים שמח ומלא משמעות.