אחותי היפה: מות הפנטזיה

המשפחה המוצגת בסרט מאופיינת בניכור ובבדידות. זו משפחה קשת יום, החיה בעליבות גדולה, הן במרחב הפיסי החיצוני והן בביתה. כל אחד מבני הבית חי את חייו בלי יכולת לתקשר באמת או ״לראות״ את הצרכים הריגשיים של האנשים הקרובים לו ביותר. ראמה, אם המשפחה, מנהלת את ענייני הבית. את אהבתה לבעלה היא מתרגמת לפחד גדול ממותו, ולכן מקדשת קיר בבית, מעניקה לו תשורות ומאמינה שאם תאכיל אותו, (כן, את הקיר), לא יאונה לבעלה כל רע. רוברט, הבעל, העובד כמאבטח בלילות, מאוהב מזה שנים במארי, אחותה של ראמה שנישאה בצעירותה לערבי ונודתה ממשפחתה. נדמה שכל ניסיונותיה של ראמה להעניק לו תשומת לב, טיפול ואהבה – נידחים על ידו בחוסר סבלנות ורוגז. את עיתותיו הוא מעביר בשתיה ובבית בושת תוך פינטוז על מארי.

הבן מספסר בקלטות פורנו ובאביזרי מין, אך מאוהב בנערה בת גילו שסולדת מעיסוקיו. הבת עזבה את הבית ואת מסורת המשפחה לטובת חיי נישואין, כסף וקריירה בתל אביב. בסצינת הפתיחה של הסרט, ברית המילה של בנה בחצר בית הוריה – היא מרגישה מנוכרת ולא שייכת. הדמות המניעה את הדרמה, הן בחייה והן במותה- היא מארי, האחות היפה. מארי הלכה בעיקבות ליבה ונישאה לערבי במחיר כבד של נידוי ממשפחתה. אנו פוגשים אותה בסרט כשהיא חולה במחלה חשוכת מרפא ועומדת למות. עלי, בעלה, היה ונשאר אהבת חייה. הוא קשוב לצרכיה ורצונותיה ואהבתם מעוררת השראה. כל מה שמארי מבקשת לפני מותה הוא להיקבר בבית קברות יהודי ליד אימה, להתקבל על ידי אחותה ושיישבו עליה שבעה. ראמה מקשה את ליבה. היא מתבצרת ברעיון ה״בגידה״ על מנת לשמר את השנאה והריחוק באיצטלה של כיבוד ההורים, למרות שכנראה הסיבה העמוקה יותר לנידוי האכזרי הוא הפחד שלה שהיה משהו רומנטי בין מארי לרוברט, בעלה.

מארי מתה מנותקת משורשיה ומבני משפחתה, נטולת ילדים. היא נקברת על ידי בעלה האוהב והמתאבל מחוץ לגדר בית הקברות היהודי, ממול ובסמוך לקבר אימה. מותה מעורר תהליך של שינוי, ריפוי ותיקון אצל כל אחת מהנפשות הפועלות: ראמה עוזבת את ביתה ומשפחתה ושוהה ימים ולילות על יד קיברה של מארי. במהלך השהות שם היא מנהלת דיאלוג עם הנשים המשמעותיות והמתות בחייה. היא "סוגרת חשבון״ עם אימה ובעקבות הערה של מארי, שהיא, בעיני, אחד מרגעי השיא של הסרט, לומדת לקחת אחריות על חייה. היא מתחברת לעוצמות שלה, ליופיה, לצורך שלה להרגיש נאהבת. היא בפעם הראשונה מקשיבה ומבינה את הספור של מארי. יכולה להעריך את האומץ ללכת בעיקבות הלב ולעמוד מול המחירים החברתיים שנאלצה לשלם. היא יכלה להקשיב לצורך של מארי להתקבל ולהשתייך על ידי משפחתה למרות ההחלטה. והיא "רואה״ בברור את בעלה, על חולשותיו וחסרונותיו: בלי להדחיק, בלי להסתיר ובלי לפחד כל כך. רוברט מתמוטט. הוא רואה את דמותה המפתה של מארי בכל מקום. הוא שותה. כשהוא נענה לבקשתה של ראמה להעביר את הקבר לבית הקברות היהודי, גם הוא ״משוחח״ עם האם המתה של אשתו. הוא מבין שהוא בחר כל חייו לחיות פנטזיה לא ממומשת במקום לראות את מה שמונח לצידו, כלומר ״ את האשה שישנה לידי״. הוא מתחיל ״לראות״ את ראמה באמת, כפי שהיא.

גם הבן, בעקבות כל זה, ״זורק״ את הפנטזיות המגולמות בקלטות הווידיאו, ובוחר ללכת בעקבות הלב… במארי יש מימד טרגי. היא בוחרת, היא לוקחת אחריות על הבחירות שלה, היא נאהבת, אבל התייחסות הסביבה אליה היא לעולם סימבולית. מצד אחד מתייחסים אליה כאל דמות דמונית, כאל בוגדת, מישהי שחצתה את הקוים, ומצד שני, היא הדמות המפתה, המינית. כל אחת מהדמויות בסרט משליכה עליה את הצללים של תודעתו. מארי היא דמות בשר ודם שבסך הכל רצתה להיות נאהבת ולהשתייך, כמו כולנו. ואולי מותה גם הוא סימבולי והכרחי על מנת לעבור את כל התהליך הזה. זהו סרט נוגע, מקסים ומעורר מחשבה…